באר משה (דנשבסקי) א קיד

ראיה מהא דמסקינן דאיתקיש צדקה לקרבן, משום דלולא זה היה הדעת נוטה שבשלמא במקבל עליו בנדר ואומר אתן או הרי עלי לתן שייך ע"ז חיוב נדר אבל באומר הרי זו צדקה שנדר אין כאן ומאין יחול ע"ז צדקה כלל וכמו שכתבנו לעיל בדברינו, ואהא אסבר לן הר"ן מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו לענין שחל עליו חיוב הקיום בנדבה זו, אבל מ"מ לענין קנין מי שקונה בזה או העניים או הגבאים שהמה כיד עניים המה נצרכים לקנין, ולכן מייתי ראיה מהיקישא שכמו שחל נדבה בקרבן ה"נ חלה בצדקה לענין חיובא אשר מתחייב לתן זה

והנה המהרי"ט בתשו' הנ"ל כתב שיש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב באומר מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים ומת שזכו בזה עניים, וכתב ע"ז המהרי"ט וז"ל, והדברים תמוהים אצלי שאפילו נאמר שזה אמר כל מה שיוציא דקל זה אתננו לעניים שהוא חייב לקיים דבריו מטעם נדר למה היורשים מחויבים לתן והלא הם לא נדרו כו' ואע"ג דגבי עירוכין תנן פ' האומר משקלי ערכי עלי ומת יתנו היורשים, התם משום שזכה ההקדש בגוף הנכסים מחיים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו הקנה בקנין גמור, אבל כל שאין עליו חיוב ממון אלא מצוה הוא דרמיא עליו אין היורשים חייבים לתן, דהא ריבית חייב להחזיר משום וחי אחיך עמך ואם מת הוא היורשים פטורים כו' יעוש"ה, ובאמת דברי מהרי"ט צודקים מצד הסברא שאם שנאמר שכל שאנו אומרים שאמירה לצדקה אין עליה רק ענין נדר שמוטל על הנודר לקיים דברו אם כן אם מת ולא קיים נדרו למה יהיה היורש מחויב לקיים נדר מורישו

אלא דלא כן משמע מדברי הראשונים, רק שגם מה שמשום נדר אתינן עלה אפ"ה היורשים מחויבים לקיים, שכן מצאתי בס' אור זרוע (הל' צדקה סי' כ') במעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר הרב ר' אליעזר ממיץ שנדרה ס' דינר לצדקה, דמוכח שם דעת הר"ר יצחק בר שמואל שמן הדין יורשיה מחוייבים לקיים נדרה ע"כ עיי"ש, ותשו' זו נמצאת ג"כ בתשובת מיימוני בס' קנין סי' י"ט וכן מלשון תשובת הרשב"א בסי' תרנ"ו בראש דבריו שיש לבוא עליו שם מתורת נדר, וחזרתו אין מועיל ולכן מחוייבים יורשיו לקיים הגם ששם היה מונח ת"י אחר, עכ"ז משמע שגם לולא זה היה הדין כן

ולכן נראה לענ"ד למצוא פשר דבר בזה, והוא דזה אנו אומרים כיון דאיתקש צדקה לקרבנות, וכי היכי דהתם קיי"ל שנשתעבדו נכסיו לענין החיוב הנעשה ע"י נדרו ה"נ בצדקה הדין כך ובאמירתו נתחייב חיוב גמור וזה נעשה ע"י נדרו

אמנם לענין שיהא נעשה הדבר הנידב לצדקה של צדקה ממש בזה לא דמי צדקה להקדש גבוה ובדק הבית, משום דשם קנה רשות גבוה ובכל מקום דאיתי' ברשות גבוה הוא ולכן לא מחסרא קניה, משא"כ בצדקה שהצדקה מגעת לעניים שהמה הדיוטים או להגבאים שהמה ידעניים ולכן צריכים המה קנין גמור המועיל בכל דוכתי, ונמצא מעתה חיוב נעשה על ידי נדרו ונדבתו, הן באומר הרי עלי נעשה החיוב סתמי על גופו ונכסיו נשתעבדו לקיים מדין ערב, כמו בכל התחייבות שמתחייבים עפ"י דיני התורה, ובנדבתו כשאמר הרי זה לצדקה חל עליו ההתחייבות למסור זה לצדקה

והא דההתחייבות אין חל על פרטי דבר הנידב ובנדב סלע זה לצדקה מותר ללותו ולפרוע אחר וכמו שדקדקנו מקודם בסוגיא דעירוכין בטעם החילוק שקודם שבא ליד גבאי מותר לשנותה ולאחר שבא ליד גבאי אסור לשנותה לפי שאו נקנה גופו של הסלע לצדקה, נראה לענ"ד לומר בהסבר דבר זה שהוא כעין שמוכח מדברי הר"ן (בע"ז פרק ה') גבי הבעלי בטלה זה שכתב שם הר"ן ז"ל, וז"ל ומהא שמעינן שהשוכר את הפועל ופסק בשכרו לתת לו כור חטים זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא ע"כ יעו"ש היטב, וטעמו של דבר נראה לומר שחיוב וקניין שני דברים המה, והתחייבות אין חל על דבר פרטי שיהיה חייב לו זה דוקא, רק מצי יהיב ליה מידי אחרינא דכוותה, וזהו מה שדקדק הגמ' (בב"מ מ"ה ע"ב) האי נקנה כסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא ליה ומסיק כמו שהוא דלא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה, וידוע שתשלומי מעות בכל מקום עדיפי מכל מיני תשלומין, לכן מצי המתחייב לשנות מדיבורו בנתינת חפץ פרטי ולסלוקי ליה בזוזי שויו של החפץ שקצב לו בשכרו, ומעתה בנודר ואומר סלע זו לצדקה כיון שכל ענין זה הוא רק חיוב ולא קנין וזה ידוע שחיוב אין נתפס דוקא על הדבר פרטי, ולכן ביכולתו ללותו ולפורעו אחר במקומו, שחיוב אין נתפס דוקא על דבר הפרטי וכל כמה דלא אתי ליד גבאי שלא נעשה בו זכיה בגופו יכול שפיר לשנותו ולתן אחר במקומו, אמנם אם יאבד אותו שנדב ואמר הרי זה לצדקה אין מחויב לתן אחר במקומו קודם שלוה אותו, דהא ודאי במתחייב ואומר לחברו לתן לו בשכרו דבר זה, נהי שמצי לחזור ולתן לו דבר אחר במקום זה, מ"מ כל כמה שלא חזר בו לא חל התחייבותו רק על דבר זה ואם נאבד ממנו אותו הדבר אין להתובע מה לתובעו להמתחייב, כי המתחייב יאמר מה יש לך עלי אני לא התחייבתי לך לתן דבר אחר ואותו דבר שהתחייבתי לך טול לך, וכענין אפותיקי מפורש שאמר לו לא יהיה לך פרעון אלא מזו דקיי"ל דמצי לסלוקי בזוזי ואפ"ה אין צריך לשלם לו דבר אחר, ומעתה שפיר אתי מה שמתחייב הנודר לחברו עני לתן לו בטענות המוכחשות ביניהם שבועת היסת מפני שהחיוב גמור הוא, כן נראה לענ"ד: סימן מא

בענין ספק ממון עניים המבואר (ביו"ד סי' רנ"ט סעיף ה') דמי שיש בידו מעות והוא מסופק בהם אם הם מעות צדקה חייב לתן אותם לצדקה, והרמ"א הביא שם אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקין בו וכו' נקראו היורשים מוחזקים כו' ודין הראשון של הרב"י הוא מהגמ"ר פ"ק דב"ב שפסק דספק ממון עניים להחמיר מהא דספק לקט לקט דאיתא בחולין דף קל"ד ע"א, ודינו של הרמ"א הוא מדברי תשו' הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב שם דממון עניים הוה ככל ספק ממון דאמרינן בו ספק ממון לקולא, ותמה הש"ך על הרמ"א שכתב בלשון אבל, דמשמע ששני הדינים אמתים, והא המה דעות מחולקים יעו"ש בש"ך שהאריך בזה. והנה הש"ך הבין בכוונת הרמ"א לחלק בין יורשים לבע"ד גופיה, דלגבי יורשים הוה ספק עניים ככל ספק ממון אבל לגבי הבע"ד עצמו אמרינן ספק ממון עניים להחמיר כי היכי דאמרינן ספק לקט לקט ומטעם עני ורש הצדיקו כו', וע"כ תמה הש"ך ע"ז שמתשובת הרשב"א מוכח שאין חילוק בזה יעו"ש, וגם הוכיח שדעת מהרא"י ג"כ שאין שום חילוק בין יורשים לבע"ד, ובאמת חילוקו של הש"ך בביאור ד' הרמ"א כפי מה שמפרש דבריו אין מובן כלל, עוד הוסיף הש"ך להקשות על דברי הגהמ"ר גופיה שפסק להחמיר בספק ממון עניים מטעם ספק לקט לקט דהא בגמ' אמרו הטעם משום דקמה בחזקת חיובא קיימא

והנה המהרי"ט בחלק ב' בסופו (סי' קכ"ד) ד"ה ועל ספק ממון עניים כתב שמכבר דקדק על הא דהגמ"ר הנ"ל, מהא דפ"ב דבכורות ובסוף סוטה ובפ"ק דיומא ובירושלמי דפאה ומהבעיא דפ' מי שמת דהקדיש כל נכסיו שמכולם נשמע דספק ממון עניים ככל ספק ממון דהמע"ה,