באר משה (דנשבסקי) א קיג

שהקצה המעות לצורכה בפירוש ולא היה ראוי לשנותם לדבר אחר, ומצינו שבהקצאה לחוד באומר סלע זו לצדקה רשאי לשנותה, וא"כ ע"כ צריך לומר כמוש"כ ששם היה זיכוי בהקצאתו המעות עבורה, ולכן שפיר אין רשאי לשנות דדמי כבא ליד גבאי שאסור לשנותו לפי שזכה בהם הגבאי, וא"כ מכאן מוכח להיפך ממה שכתב המח"א ורצה לומר שבנדר מתנה לעני כו"ע מודו שזכה בהם והיורשים מחמתו ובזה כו"ע מודו אף הר"ח כהן, ואדרבה מוכח להיפך שבמקום שלא היה הפרשה לא זכו היורשים לכו"ע וכל טענות היורשים לא היה רק מצד ההפרשה, וכן הר"ח כהן והאור זרוע כולם לא זכרו לפלפל רק מצד ההפרשה

ומדי דברי בענין זה שהביאו מהא דמותר המת ליורשיו ולפי מה שבארנו הטעם משום דהגובים זכו בהם ולכן קנו היורשים את המעות, קשיא לי היכן מצינו זכיה למת שנאמר שקנה את המעות והיורשים זכו מחמתו, והלא דוקא קטן הוא דמצינן לזכות עבורו משום דאתי לכלל שליחות כדאיתא (בב"מ דע"ב ע"א), אבל המת מי הוא שנאמר שזכה בהמעות, והלא אפילו מעותיו שהיה לו תיכף כשמת נוטל כחו מהם וזכו בהם יורשים, והיאך נאמר שזוכה בהמעות כנ"ל, וא"כ הוא ראוי מן הדין שכל שלא נצרך להמת המעות יהיה של הנותנים אחרי שלא נעשה בהם שום קנין והמעות הוא של הנותנים מיוחדים לדבר מצוה, ובשלמא לפי המסקנא יש לדחוק שמטעם זילותא דאחיל לגבי יורשים, יש לומר דאין הכי נמי שהמעות המה של הנותנים באמת מ"מ תקינו רבנן שיהיה ליורשי המת מחמת זילותא דמת, אמנם לפי מה דהגמ' בעי למימר אליבא דמ"ד הזמנה מלתא היא ות"ק סבר דחזי ליה תפיס כו' ולא אידכר שם מזילותא מידי, אמאי יהיה שייך ליורשים מי זכה בהמעות שנאמר שמכחו באו ליורשים. ונראה לענ"ד לומר דענין זכיה שזכה במעות המת במה שנגבה לצרכיו הוא כעין זכית הגבאי צדקה במעות של צדקה שזוכה עבור עניים וגם עבור עניים שאינם בעולם בעת הנדר רק שיתהוו אח"כ, וע"כ זה מלתא דפשיטא אם אחד ימסור לגבאי צדקות מעות שיתחלק לכל השנה אח"כ לעניים ודאי דזוכה הגבאי בהמעות לענין זה. ונראה לומר הטעם בזה והוא לפי שעל כל ישראל המצוה מוטלת לגמול חסד לפרנסם ולתן להם כל צרכיהם, ולכן מה שבא ליד הזוכה זכה בהם לענין זה דמצינו זכיה במעות לדבר פרטי לענין זה, וכן נראה לומר בענין הנגבה למת לפי שעל יורשי המת מוטל המצוה לקבור מת שלהם, והמעות אשר נגבה לצורך זה חשוב כנגבה עבורם לצורכם הנצרך להם לקבור המת וכל שקברו המת במעות הנגבה לצורכם לקבור המת זכו בכל המעות בשלימות, וע"כ הוא הטעם שמותר המת ליורשיו לפי שהמעות הוא שלהם בעת הגביה שעבורם זכו הגובים בהמעות. וכעין זה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הגאון מהר"צ חיות בהגה"ה שבסוף מס' סנהדרין אהא דאיתא שם בדף מ"ח למ"ד הזמנה מלתא דת"ק סבר דחזיה לי' תפיס כו', והקשה ע"ז כיון דלמ"ד הזמנה מלתא היא מדאורייתא הוא ובדאורייתא אין ברירה, והיאך מותר מה שניתותר מאין הוברר שהניתר לא הוזמן למת, ולענ"ד נראה לומר שאם היו שני דברים שהוזמנו למת שיהיו בעצמותן לצורך המת ולא היה נצרך רק אחד, שייך על השני הניתותר לדון מטעם ברירה ולאסור אותו מטעם אין ברירה, וכמו שהעיר להביא הדמיון מהא דנר חנוכה בסי' תרע"ז, אבל בגבו מעות שבאמת כל המעות נשארים בהיתירן שהרי קונים בהם צרכי המת והמה נשארים מותרים להשתמש בהם, ולכן כיון דאמרינן שלא נתפסו כל המעות רק למאי דחזי ליה, ועל כן כל שקנה בהמעות מה דחזי להמת נשארו כל המעות בהיתירן ואין אנו צריכים לדון בזה מדין ברירה, ובפרט על פי מש"כ שאנו מוכרחים לומר שכל המעות נכנסו ברשות היורשים בעת הגביה וא"כ אין על המעות בעצמם לתא דצרכי המת, רק שלמ"ד הזמנה מלתא היא חל עליהם הזמנת הגובים עבור היורשים לצורך המת, אך לפי דלא תפיס רק למאי דחזי ליה לא חל על כל המעות רק מה שנצרך לו והמותר ממילא ברשות יורשים

והנה בשו"ע (חו"מ סי' פ"ז) כתב הש"ך בס"ק נ"א שאם תובע עני לעשיר שהבטיח לו לתן יכול להשביעו ע"ז, ויעויין שם בתומים ובקצה"ח ובנתיבות שדברו בזה על הא דמחויב כאן שבועה, ובאומר לתן לעשיר מתנה ונתן ע"ז ת"כ אין יכול להשביעו, ודעת התומים שכאן בצדקה יכול להשביעו מטעם שהוא קנין, אכן דעת הקצה"ח שם בסי' הנ"ל (ס"ק כ"א) שגם בלא קנין יכול להשביעו כיון מחויב לשלם מטעם נדרו, הגם שאין עליו התחייבות ולא נחתינן לנכסיו. והא שבנתחייב בת"כ לתן לעשיר אין משביעים לו, כתב הקצות ע"ז שם (בס"ק ל') טעם אחר בזה משום דתחלת חיובו היה ע"י שבועה בת"כ אין כאן שבועה משום מיגו דחשיד כו' יעוש"ה בדבריו שהאריך שם, ויעויין בתומים (בסי' ס"ו ס"ק ב') במה שהאריך שם וצידד שהרבה גדולים סוברים דאמירה לתן לעני הוה כקנין. והנה במה שהעיר שהרשב"א גופיה כתב בחי' למס' נדרים בענין האומר סלע זה יהיה לאחר ל' יום לצדקה דחייל מטעם אמירתו לגבוה, הנה למש"כ לעיל אין מזה ראיה שמטעם קנין אתינן עלה, רק מטעם חיובא דנדבה וכמש"כ לעיל, ומה שצידד התומים לומר דהרשב"א ג"כ ס"ל דאמירה בצדקה הוה קנין ורק גבי חוב סובר שאינו קנין, הנה לענ"ד מפשטות דברי הרשב"א בתשו' (סי' תקס"ג) מוכחא מלתא דבכל אמירה לצדקה אמר כן, ומש"כ יכול לחזור בו יהיה כוונתו איך שיהיה או לענין שמותר לשנותו למצוה אחרת ויסבור כדעת הסוברים כן, וכמש"כ התוס' בעירוכין ו' בשם רבינו ברוך, או שיהיה כוונתו לענין ללוותו ולפורעו אחר בעדו, אבל עכ"פ כתב שאין נחשב האמירה בצדקה כקנין ממש, והוא כמש"כ לעיל דהא דמותר לשנותו עד שלא בא ליד גבאי וכן הא דמותר להאומר סלע זו לצדקה ללותו, הוא מטעם שהצדקה לא נקנה ע"י האמירה כקנין ממש

אמנם התומים הביא מדברי הר"ן בקידושין גבי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט שם נראין דבריו שדעתו דאמירה בצדקה הוא ג"כ כקנין גמור, שכתב שם, ומכאן יש ללמוד לצדקה דצדקה קניא נמי באמירה, ובסוף דבריו סיים והביא ראיה מהא דנדרים דבעי אם יש יד לצדקה משום כיון דאיתקש לכל מילי איתקש

ומצאתי למהרי"ט ז"ל (חלק א' סי' ל"ט) וז"ל, וכן האומר סלע זו לצדקה הרי הוא כאלו אמר אתננו לצדקה, דומיא דנדבה בקרבן דאמרינן בה אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אף צדקה אע"ג דלא הוה כמסירה ממש מדין נדר נתחייב, והכי מוכח מדברי הר"ן בתשובתו הראשונה עכ"ל מהרי"ט שם, והוא ממש כפי מש"כ לעיל בענין נדבה דצדקה באומר הרי זה לצדקה, אלא מש"כ מהרי"ט ז"ל דהכי מוכח מדברי הר"ן תמיהני הלא דעת הר"ן בקידושין דאמירה לצדקה הוה כקנין גמור, ובאמת עיינתי בדברי הר"ן בתשובתו הראשונה קצת נוטה לשונו כדעת מהרי"ט, שזה לשון הר"ן שם "ומיהו דרכן וקיומם של הקדישות שמקדישים בני אדם עכשיו שנודרים ומקדישים מנה או מאתים לצדקה או לת"ת אינו אלא מטעם בפיך זו צדקה, שהוא חל על אחד משני דרכים אם נדר או כעין נדבה שאמירתה כמסירה" כו', הרי שלא הזכיר שבמקום שאומר שסלע זו יהיה לצדקה נכנס לרשות הצדקה מטעם אמירתו כמסירה, רק כתב שהוא כעין נדבה שאמירתו כמסירה הגם שאין ראיה ודקדוק ברור מלשונו בזה

לכן נראה לענ"ד לומר לפי הבנת מהרי"ט ז"ל בדברי הר"ן שבודאי אמירה לצדקה אינו כמסירה ממש להדיוט רק ענינה שחלה משם נדבה וכמש"כ מקודם, ומה שהביא הר"ן