באר משה (דנשבסקי) א קיב

קאי, משמע דאילו הוו הדמים קמיה היה הדין כמו בשור זה עלי ועוד דלישנא דאתקפתא דרבא דאמר אדרבה איפכא מסתברא אבל עלי לא ובתר הכי מסיק אלא לא שנא ובכל גוונא מותר להשתמש, א"כ א"א לפרש כמו שכתבתי מקודם

ולכן נראה לענ"ד דסוגיא דגמ' בעירוכין אזיל ע"פ הסברא שבצדקה אין נחשב כקנין בדיבורו ואמירתו שמתנדב לצדקה, רק מחויב לקיים אמירתו ולכן מטעם זה מותר להשתמש בהסלע לפי שהסלע לע"ע לא נכנס ברשות הצדקה והוה שלו עדיין רק הוא מתחייב בו לקיים נדרו או נדבתו, וסבר הגמ' שכל שנותן סלע אחר עבורו לא נתבטל בזה קיום נדרו, לפי שכל שבא הסלע שמשלם אח"כ לצדקה תמורת הסלע הראשונה שנדבו לצדקה מקרי קיום נדרו שנתן סלע זה לצדקה, אמנם ר' זעירא סבר שדוקא באומר עלי פירושו שאמר סלע זה עלי ואז שפיר מתחייב באחריות, ולא דמי לאומר שור זה עלי עולה דהתם אמירתו בשור זה מועיל לתפוס בו קדושת עולה ולכן שפיר אמרינן דהאי עלי לאו לאחריות רק להביאו קאמר, משא"כ בצדקה שלא נתפס בו חלות קנין הצדקה רק כל התחייבותו בנדבתו לחלקו לצדקה ולכן מה מוסיף בתיבת עלי, ע"כ לאחריות הוא כוונתו, ולכן אמרינן כיון שיש כאן אחריות עליו חשיב זה כדידיה, פירושו שגם שנדב לתן סלע זה מ"מ כיון שקבל עליו אחריות לא היה בדעתו בדוקא לתן סלע זה, אבל באומר הרי זה בלא עלי בעינא בעי למיתב הגם שלע"ע לא נקנה הסלע לצדקה מ"מ מתורת נדבתו מחויב לקיים לתן אותו בעינא כפי מה שנדב ומדוקדק הלשון "בעי למיתב", ואמנם רבא מתקיף לה דאדרבה איפכא מסתברא, פירוש קושית רבא הוא הכי דלדידך דסברת שמתורת מצות נדבתו מחויב לקיים כפי מה שנדב א"כ לית לך לחלק בזה רק להיפך, דודאי באומר הרי זה עלי לצדקה כיון שמ"מ קבל עליו לתן זה וסברת דמצות צדקה בנדבה הוא לקיים כפי מה שנדב ואותו שנדב, בעלי ג"כ הגם שקבל עליו אחריות מ"מ הא אמר זה, רק אם יש לחלק איפכא י"ל להקל מטעם קבלת אחריות באומר הרי זו, אבל באמת סברת רבא שאם יש לאסור להשתמש במעות צדקה מפני שצריך למיתב בעינא כפי מה שנדר, יש לאסור בין באומר זו ובין באומר זו עלי, ולכן שפיר קאמר אלא לא שנא כיון שמצינו היתר באומר הרי זו ולא מחייבינן למיתב בעינא, אין לנו לאסור גם היכא דאמר עלי ולומר דזו שרינן משום קבלת אחריות

ובזה יתבאר הסוגיא שם דקאמר הגמ' תניא כוותיה דרבא נדר, צדקה ואין הקדש צדקה וכו' עד הרי הוא כנדר לענין בל תאחר ואינה כהקדש דמותר להשתמש, ולכאורה אין מדוקדק מאי קא משמעינן הכא הברייתא דצדקה ישנה בבל תאחר הא ברייתא שהיא בדוכתא בכל מילי דאיתנהו בבל תאחר, ואם הברייתא רוצה להשמיענו שצדקה אינה כהקדש לענין שמותר להשתמש לימא שצדקה אינה כהקדש, ולמש"כ אתי שפיר דהברייתא השמיענו דבר גדול מה שדקדקנו מקודם, דבאמת גבי הקדש האומר הרי זה הקדש אין כאן קבלת נדר רק שנכנס ברשות הקדש וכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, רק ממילא חל עליו בל תאחר למוסרה ליד הגזבר וכגוונא דבכור ותרומות הגם שאין שם קבלת נדר, ובצדקה באומר סלע זה לצדקה אין כאן קבלת נדר עליו כמו שכתבתי וקנין שיהיה הסלע נכנס לרשות הצדקה, משמיענו הברייתא שאינה כהקדש שנכנס ברשות הקדש בדיבורו ולכן מותר להשתמש לזאת השמיענו הברייתא דצדקה שמתנדבה אפ"ה שנה בבל תאחר מדין נדר וכמו שכ' מקודם שמדרשא דבפיך זו צדקה אתרבי צדקה הן לענין נדר והן לענין נדבה שמחויב לקיימה, הגם שאין גוף הצדקה תפוס בקנין לאותו הדבר הנידב

וראיתי להמחנה אפרים (בהל' צדקה סי' ו') חקר במי שנדר לתן מתנה לעני ומת העני אם חייב לתת זה ליורשיו, והביא המרדכי בפ' אע"פ שכתב במעשה שאחד נדר להשיא יתומה ונפטרה היתומה, שחלקו שם ר"ח כהן והראבי' בזה וכו' והוכיח מזה ששניהם מודים שמיד שנדר זכה העני באותו הממון זכיה גמורה מטעם של אמירתו לגבוה, וע"כ לא פליגי אלא מטעם אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה יעוש"ה מה שכתב בארוכה בזה

ואחרי שעיינתי בלשון המרדכי שם נראה לענ"ד שיש לומר בדעתו ג"כ שהנודר לצדקה אין כאן רק נדר לחוד, וז"ל המרדכי "ובספר ראבי' סי' תקצ"ב כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו הר"ח כהן ז"ל והביא ראיה מפ' אע"פ שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כו' כש"כ הכא שלא כתב ולא נדר לה אלא ע"מ להשיאה". והנה יש הוספה בלשון המרדכי שלא העתיק זה המחנה אפרים שכתב והרויח בהם, משמע שהמעות הפריש אותם והרויח בהם לצורכה וא"כ כבר קנתה אותן המעות ממ"נ, היאך שנאמר שהיה ההפרשה אם ע"י אחר שזכה בהם לצורכה, ואפילו שלא נאמר כן מ"מ כיון שהרויח בהם לצורכה, מיד שקנה עבור המעות סחורה לצורכה זכתה בהם דשליחותה קעביד כמו דאיתא (בב"ק ק"ב ע"ב בהסוגיא דשם ובחו"מ סי' קפ"ג) שמי שקנה במעותיו לצורך אחר קונה אותו האחר בגוף הסחורה, ואף שיש לחלק דשם בצוה האחר לקנות עבורו דחשיב כהלוה לו, אך ה"נ במקום שרוצה להקנות גוף המעות שיהיה שלו ה"נ דכן הוא, וגם יש לומר שידע המוכר הסחורה שהוא קונה לצורך היתומה במעות שהפריש, וא"כ יש כאן קנין גמור בגוף המעות, רק הר"ח כהן רוצה לפוטרו שכל שעדיין בידו אמרינן שלא כתב ולא נדר לה רק ע"מ לכונסה, וגם משמע שהיה שם כתיבה ג"כ כדמפרש הר"ח שלא כתב ולא נדר לה כו'

ומעתה אתי שפיר מה דאייתי הראבי' ראיה לדבריו מהא דסנהדרין דאמרינן שם מותר המת ליורשיו ושם הוא מיירי בגבו מעות שיש כאן זכיה ע"י אחר שגבה המעות, ולמש"כ עובדא דהמרדכי נמי מיירי בכה"ג שיש כאן זכיה ע"י אחר, ומה שהצריך הראבי' להביא ראיה וחיזוק לדעתו מהא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר, נלענ"ד לומר שזהו כוונתו דבאמת כיון שזיכה ע"י אחר עבורה הוה שלה, וראוי הוא שהיורשים יזכו מכחה, רק סברת הר"ח שכל המעות עדיין לא יצאו מרשותו ובידו הן אמדינן לדעתיה שלא הוציא עדיין לגמרי מרשותו ורק ע"מ להשיאה שאז יוגמר הזיכוי עבורה, ולכן הביא הראבי' ראיה לדבריו כיון דבמתנה לעני נעשה נדר ולכן ראוי לאמר שכוונתו בהזיכוי שגומר לגמרי עבורה למען קיום נדרו, ודוגמא לזה הוא כמו שמצינו בשכ"מ שאנו אומרים הולך מנה לפלוני הוי כזכי, אף דבשאר שולח מתנה אין אומרים בו הולך כזכי כדאיתא בגיטין י"ד ב', וה"נ סברת ראבי' שכאן מטעם הנדר אמרינן שכוונתו לזכות עבורה את המעות ע"י עסקו בהם להרויח ולגמרי יהיה שלה

ועובדא זו של המרדכי מצאתיה באור זרוע (בהל' צדקה סימן ז') בקצת יותר בארוכה, וז"ל שם "מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקצה מעות לצורכה והרויח הרבה באותם מעות ועד שלא השיא אותה נפטרה היתומה, ובאו יורשיה ותבעו המעות מן הנודר וטענו הואיל והקצה המעות לצורכה בפירוש הרי לא היה ראוי לשנותם לדבר אחר א"כ שלה היה המעות וזכינו בהם אנו כשמתה כי אנו יורשיה, והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות ולשם מצוה הפרשתים ואתם מה לכם עלי''' כו' יעוש"ה, הרי אנו רואין שכל טעמם של היורשים לא היה מן הנדר לבד רק מחמת ההפרשה, ודקדקו היורשים בטענותם שלפי