באר משה (דנשבסקי) א קיא

והנה מדברי הר"ן אלו יש לכאורה להוכיח שצדקה ניקנית ע"י אמירתו בקנין לבד טעם נדר, והוא שהר"ן כתב שם בנדרים "ומכאן יש ללמוד באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי הדר ביה" וכאן ע"כ אין לנו לדון מתורת נדר לחוד, והוא שיש לעיין במאי תלי הגמ' לפי הס"ד המקדיש לאחר ל' יום בפלוגתא אם המקדש אשה לאחר ל' יום חוזרת או אין חוזרת, וכי האומר הרי עלי להקריב קרבן לאחר ל' יום או שיאמר הרי עלי להיות נזיר לאחר ל' יום לא יחול עליו נדרו, ובודאי מחוייב לקיים נדרו כפי דבריו ואינו בחזרה ולמה יהיה כאן יוכל לחזור במקדיש לאחר ל' יום

אבל עיקרין של דברים נראה לענ"ד שזה תלוי במחלוקותן של הרא"ש והרמב"ם באומר שפירות שיבאו לעולם יהיו הקדש, שלהרא"ש אין זה נדר רק לשון מקדיש ואין חל על דבר שלא בא לעולם, ולהרמב"ם מחויב לקיים מטעם נדר ויעויין חו"מ (סי' רי"ב ובקצה"ח שם), וא"כ להרמב"ם במקדיש לאחר יום שאומר לאחר זמן יהיה הקדש שפיר אין יכול לחזור מטעם נדר, וזהו כוונת הגמ' שלפי הס"ד בנדרים שם סבר הגמ' שאין זה לשון נדר ולכן ראוי שיהיה יכול לחזור בו, אבל למסקנת הגמ' שגם שלא אמר לשון שמקבל עליו להקדיש מ"מ הוה זה נדר ולכן אין יכול לחזור בו, ואין לנו שום הוכחה שיש עדיפות באמירה לגבוה שיהיה כמעכשיו גם במקום שלא אמר מעכשיו, אבל להרא"ש וההולכים בשיטתו ובזה סובב ג"כ שיטת הר"ן שמקשה שם בנדרים על תירוץ של הגמ' דכאן אין שייך לשון נדר, דיהיה עולה אין זה נדר, ולכן אם לא חל ההקדש מעכשיו שפיר יהיה יכול לחזור בו, וא"כ באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום שכתב הר"ן שאין יכול לחזור במה הוא חל כיון שנדר אין כאן, וא"כ מוכרח לומר שדעת הר"ן שאמירה לצדקה מחשב כקנין כמו בהקדש גופא שחל על עצם הדבר דין הקדש ה"נ חל עליו דין צדקה

אמנם מ"מ נראה לענ"ד שאין זה הכרח לומר בד' הר"ן דאמירה לצדקה עושה קנין גמור, רק יש לומר דענין חלות אמירה שמתנדב ואומר סלע זו לצדקה גם שאין זה לשון נדר שהרי לא קבל עליו שום דבר, מ"מ כיון שמצינו נו שני דברים בתורה נדר ונדבה וענין זה נתרבה בתורה ג"כ צדקה מדרשא דפיך זו צדקה, דהא בהאי קרא דפיך נדבה נמי כתוב שם, ולכן כל האומר סלע זו לצדקה נהי שלא נכנס עדיין ברשות העניים או גבאי העניים משום שזה צריך קנין, מ"מ הוא מחויב לקיים נדבתו למוסרה למי שצריך לתן הנדבה ואם אין מקיים סילוק הנדבה עובר על בל תאחר, ולכן אתי שפיר ד' הר"ן דודאי באומר הרי זו עכשיו לצדקה חל עתה עליו שם נדבה, והאומר סלע זה לאחר שלשים יום יהיה לצדקה דעתה לא חל עליו שם הנדבה, ולכן למ"ד חוזרת כל זמן שלא חל עדיין שם הנדבה על הסלע יכול לחזור בו, רק אם נאמר דגבי אמירה לגבוה חשוב כמעכשיו נמצא מעכשיו חל שם נדבה על הסלע ומחויב לקיים נדבתו

ומה שאני מצדד לומר דאמירה של צדקה אינו קנין רק נדר הוא, נלענ"ד להוכיח כן ממשמעות הסוגיא (עירוכין דף ו' ע"א) וז"ל הגמרא שם אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה א"ר האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה סבור מינה לעצמו אין לאחר לא כו' עד דמסיק בין לעצמו בין לאחרים, ובתר הכי קאמר הגמ' א"ר זעירא ל"ש אלא דאמר הרי עלי אבל, אמר הרי זו בעינא בעי למיתיב, מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש בה כי היכי דליחייב באחריותה, אבל אמר עלי לא אלא ל"ש עכ"ל הגמ', והנה אם נאמר דאמירה בצדקה עושה קנין ובאמירתו הרי זו קנה הצדקה את הסלע, יש לדקדק היאך מותר לו ללוותו, גם שיפרע הא אסור לאדם להשתמש במעות שאין שלו וכמבואר בסוגיא (בב"מ ל' ע"ב) דדוקא דמי אבדה דטרח בהו שרו רבנן להשתמש בהן, אבל זו"ז אין אדם רשאי להשתמש במעות שאינן שלו, ואפשר לומר דהטעם שמותר להשתמש בהן מפני שהוא התנדב מעותיו לכן שרו רבנן לו להשתמש בהן בתורת הלואה כי היכי דשרינן התם בגמ' עבור שטרח בהו, וכש"כ זה שכולו היה שלו והוא התנדב לצדקה

אך לפ"ז צ"ע הסוגיא דבתר הכי דאמר ר' זעירא ל"ש אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתביה, מהו דקאמר הגמ' בעינא בעי למיתב כיון דהשתא סברינן דלא שרינן ליה עבור הטעם שהוא התנדב מקודם, הו"ל למימר אבל אמר הרי זו לא משום שאסור לו להשתמש במה שאין שלו, ומדקאמר הגמ' בעי למיתב משמע שבאמת הוא שלו רק דעליה רמיא למיתב בעינא, ועוד יש לדקדק הא דקאמר ל שנו דאמר עלי כו' היכי מיירי אם אמר עלי ולא הזכיר זו כלל, מה שייך ללותו כיון שעדין לא הופרש כלל רק החוב הוא אקרקפתא דגברא שנדר לקים נדרו, וע"כ צריך לפרש דאמר סלע זו עלי וכן פירש"י ז"ל, ובאמת יש להקשות לפ"ז מהא דאיתא לקמן (עירוכין דף כ' ע"ב) אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה פטור מאחריות עלי להביאו קאמר, הרי דבאומר שור זה עלי לא אמרינן דעלי לאחריות קאי רק להביאו, וה"נ באומר סלע זה עלי לצדקה נאמר דהאי עלי לאו לאחריות הוא רק עלי לחלקו. ונראה לענ"ד ליישב בזה דדוקא גבי שור זה עלי אמרינן עלי להביאו, דלפרש עלי לאחריות לא אמרינן משום דלמעוטי חיובא עדיף לן כיון שלא פירש דבריו שמקבל עליו אחריות, רק בסתמא דלישנא דעלי לחוד אמרינן שמקבל עליו חוב להקריב עולה ולכן ממילא אחריותו עליו לפי שלא נפטר מחיובו, אבל באומר שור זה עלי כיון שמקדיש גופו, לא אמרינן במה שאמר עלי שלהתחייב באחריותו קמכון, אמנם זה דוקא בשור זה שדמיו אין קצובין לכן אמרינן בו דשור זה דוקא ועלי להביאו קאמר, ואין שייך לומר דזה לאו דוקא הוא רק כונתו שור כזה ועלי דוקא הוא, משא"כ בסלע זה עלי לצדקה דסלע דבר קצוב הוא נוכל לומר דעלי דוקא הוא שמתחייב בחיוב לתן סלע לצדקה ומה שאמר סלע זה היינו שיעור מטבע זה

אך לפ"ז יקשה היאך קאמר הגמ' מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש כי היכי דליחייב באחריותה אבל עלי לא, ואם בעלי לא חל כלל על עצם הסלע נדרו רק כוונתו שיעור מטבע זו ולמה לא יהיה מותר ללוותו ולפרוע אחר וממ"נ איך שיסבור רבא הדין באומר סלע זו עלי, אם יסבור שחל על הסלע צדקה וא"כ ממילא אין כאן חיוב אחריות דעלי לחלקו כמו גבי שור זה עלי עולה, ואם יסבור רבא שסלע חלוק משור וכוונתו עלי עיקר, וסלע זו הוא על שיעור זה המטבע ולכן חייב באחריות א"כ ממילא אין על הסלע זה שום לתא דצדקה, הן שיש לדחוק, ולפרש דרבא דאמר באומר עלי לא היינו בגוונא אחרינא שאמר מקודם הרי עלי לתן סלע ואח"כ אמר סלע זו יהיה מופרש לקיים נדרו ובאופן זה קמחייב באחריות, הגם שר' זעירא דאמר לא שנו דאמר הרי עלי וכו' לא מיירי בכה"ג ובאופן זה גם רבא מודה דמותר להשתמש, מ"מ הכא דקאמר רבא אדרבה איפכא מסתברא, פירושו יהיה דאם נפשך לחלק בין אומר עלי לזו יש לחלק באופן אחר בין עלי לזו, היינו שאמר זו אחרי אמירתו עלי לחוד. אמנם באמת דחיקא הוא לפרש כן הגמ' דעלי דרבא יתפרש באופן אחר מהא דר' זעירא, ועוד עיקר מלתא שכתבתי ליישב בשיטת רש"י לחלק בין שור זה עלי לסלע זו עלי יש לדון ע"ז, דהא לקמן (דף כ' ע"ב) משמע מלשון רש"י דאף במעות כל שמונחים לפניו ואמר דמים הללו עלי לא היה מתחייב בגניבה ואבידה באחריות עליהם, שכן דיקדק רש"י שם וכתב גבי דמי שור זה עלי משום שהדמים לא הוו קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי לאחריות