באר משה (דנשבסקי) א קי

לאותן עניים ולאותן שבוים, ובאמת אין הפירוש כן, רק מותר עניים ומותר שבוים ינתן לעניים אחרים דהא דומיא דהכי קתני במתניתין מותר מתים למתים וע"ז פירש"י בסנהדרין מ"ח והרמב"ם בפי' המשנה למתים אחרים, ורק מותר עני המיוחד הוא לאותו עני, ולפענ"ד זה פשוט לכל רואה פשטות דברי המשנה, וא"כ לא אתינן עלה מטעם זכיה דאלו היו באין מתורת זכיה היה הדין לתן לאותם עניים דוקא, ועוד דהא הרא"ש מייתי עלה דמותר עניים לעניים אין ממחין ביד הפרנסים וע"כ לאו מטעם זכיה הוא, ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל מה דאיתא בירושלמי שגם בנגבה לאותו שבוי אין ממחין ביד הפרנסים, ואם היה בזה ענין דין זכיה שהוא קנין גמור ע"פ ד"ת היאך לא היו ממחין בידם במה שעושין גזל גמור, אלא ודאי שכל הניתן ליד הפרנסים אין כאן סוג ענין זכיה רק שהנותן נותן לצורך דבר זה, שכן הוא רצונו

היוצא מכל המבואר בדברינו בע"ה שהא דקיי"ל שגבאי מותר לשנות לדבר מצוה הוא רק בקופה אבל לא במקום שגבו לאיזה דבר ע"י מקרה, ופרנסים דהיינו כל בני העיר יכולים לשנות גם במה שנגבה ע"י מקרה, מיהו גם פרנסים אין יכולים לשנות לכתחלה רק אין ממחין בידם וזהו במה שניגבה ע"י מקרה, וה"ה ביחיד שמסר צדקה ליד הפרנסים אין ממחין בהם כשרואים לשנות לדבר אחר, אך זה היה רק מקודם כשדרך הפרנסים היה להספיק כל צרכי העניים ולא היה מחסרים מלמלא כל צרכי העניים, אבל בזה"ז אין רשאים הפרנסים לשנות מנדבת יחיד שמתנדב לדבר מצוה גם שמוסר ליד הפרנסים, זהו הנלענ"ד: סימן מ חקירה בענין אמירה לצדקה אם הוא נחשב כקנין או שרק מטעם נדר הוא

הנה הגהמי"י (בפי"א מהלכות זכיה) כתב שהנודר לתן לעני אחד אין רשאי לתנו לאחר והטעם כתב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ולכאורה נראה דחשיב אמירתו כקנין גמור שקנה מי אשר לו נדר לתן וכמו שבהקדש זכה ההקדש בהקדישו לבד שנעשה הדבר של הקדש שנכנס לרשות גבוה, וכן באומר הרי עלי נתחייב בחיוב גמור להקדש, ומטעם זה למ"ד שיעבודא דאורייתא נגבה בזה מן היורשים גם לאחר מותו, דאילו היינו אומרים שבצדקה אין כאן קנין וחיוב כלל רק שהוא מחויב לקיים מטעם נדר את דברו לקיים המצוה שנדר לעשות אותה, למה לא יוכל לתן לעני אחר שגם בו היה מקיים מצות צדקה, ובאמת כתב מפורש (הקצה"ח בסי' רי"ב) שדעת רוב הפוסקים חולקים על ההגהמי"י דאמירה לעני אין עושה קנין רק משום נדר ולכן יכול לתנו לעני אחר

אמנם לענ"ד צ"ע לי טובא בדברי הקצה"ח שהחליט לפרש דעת ההגהמ"י מטעם קנין ע"פ אמירתו לגבוה במצות צדקה, דבעובדא דהגהמי"י אי אפשר לפרש מטעם קנין כלל וכמו שאבאר, וז"ל ההגהמי"י, על איש ואשתו שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר לתת כך וכך לקרוביהם ומת אחד שאין השני יכול לשנות כו', כיון שהזכירו סתם לקרוביהם זכו קרוביו במחצה וקרוביה במחצה ונעשה נדר וא"א לשנות ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואילו היה רוצה לשנות ולתתן לעשירים לאו כל כמיניה מעני לעני נמי לא כו' עכ"ד

ולכאורה צ"ע לשונו של ההגהמי"י כי למה לו להוסיף מטעם נדר ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט תיפוק ליה כיון שכתב שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר, וא"כ כיון שלשון לקרוביהם משמע מחצה לקרוביו ומחצה לקרוביה הרי בקנין ושטר שנעשה קנו כל השייך להם ע"פ השטר הנ"ל ולמה להוסיף מטעם נדר שעבור זה אין ברור כ"כ אם א"א לשנות לצורך עני אחר

לכן נראה לענ"ד לומר בטעמא של הגהמי"י שמטעם הקנין לא היה יכול לבוא לקיים השטר שלא יוכל לשנות לפי שהיה העובדא לתן בכל שנה ושנה כך וכך לקרובים העניים, וא"כ מי שבשעת הקנין היה עשיר ואח"כ העני כוונתן של הנודרים לתן לו, ולהיפך מי שהיה עני בעת הקנין ובעת הנתינה העשיר כוונתן שלא לתן לו, וא"כ בשעת הקנין לא נתברר למי לחול הקנין והתחייבות, ולכן א"א לבוא רק משום נדר שנדרו והתחייבו שיתנו לעניים קרובים שיהיו בעת הנתינה יחול עליהם חיוב הנדר ומטעם זה צריכים לקיים כפי מה שנדרו, וא"כ לפי דעת הקצה"ח שכל מטעם נדר יכולים לשנות לתן לעניים אחרים, רק טעם של הגהמי"י שאין יכול לתן לעניים אחרים הוא משום דהאמירה לצדקה כקנין חשוב שקנו העניים, הא בארנו והוכחנו שכאן א"א לפרש שיועיל מטעם קנין דהרי גם קנין אמתי אין מועיל כאן, מפני שהקונים אין מבוררים בעת האמירה מי המה ואיך יועיל האמירה שיקנו הקרובים במקום שקנין אין מועיל

ע"כ נראה לענ"ד לומר שטעם הגהמ"י מטעם נדר הוא דסבר שמטעם נדרו לחוד מחוייב לקיים לתן לאותו עני ולא לאחר וזהו חיוב מצותו, והרי זה דומה לאחד שנדר להקריב קרבן שלמים ואח"כ יקריב קרבן עולה שלא יצא ידי חובת נדרו וצריך להקריב שלמים הגם שעולה קדושה יותר, וה"נ כיון שנדר לאותו עני לתן לו צדקה הגם שיתן לעני אחר הצריך יותר מ"מ לא קיים נדרו שנדר לתן לאותו עני, וזהו מדוייק בלשון הגהמי"י "ואילו היה רוצה לשנות ולתתם לעשירים לאו כל כמיניה מעני לעני נמי לא", פירושו שזה מדייק לן ההגהמי"י וכמו שאילו היה משנה לתן לעשירים שבודאי לא היה יוצא בזה ידי חובת נדרו שנדר לתן לעניים, כן אם נותן לעני אחר נמי לא קיים בזה ידי נדרו

עכ"ז נתיישבתי אשר יש ליישב גם כדעת הקצה"ח ע"פ דברי הר"ן (נדרים דף כ"ט ע"ב) בסוגיא דבר פדא דאמר התם הגמ' גבי מקדיש לאחר ל' יום דאפילו למ"ד חוזרת הכא שאני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והקשה הר"ן נהי דכמסירה הוי אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל ההקדש רק לאחר ל' יום כו' יעו"ש ותירץ דהגמ' מחדש דאמירה לגבוה בלא מעכשיו הוה כמסירה להדיוט במעכשיו, ועתה שפיר יש ליישב לפי דעת הקצה"ח דברי הגהמי"י דהא דלא מהני מטעם הקנין משום כיון שעיקר הקנין הוא רק לעניים שיהיו בעת זמן הנתינה ועניים האלו שיהיו אז לא נתבררו בעת הקנין, ולכן אמרינן שעיקר נתינתו והתחייבותו הוא לעת הנתינה ולכן לא מהני הקנין משום שאז הדר סודר למרי', אבל אם היה אומר מפורש שמקנה לאותם עניים שיתבררו אח"כ מעכשיו היה מועיל, הגם שלא נתבררו עדיין מ"מ מועיל מטעם ברירה שמקנה לאותם העניים שיהיו אז מעכשיו והובררו אח"כ שמעיקרא בעת הקנין נקנה להם. אך כיון שלא אמר מפורש מעכשיו הגם שסתם קנין הוא מעכשיו וכמו שבארתי במקום אחר בע"ה (מסוגיא דב"ב דף קל"ו ע"א), מ"מ הני מילי במקום שהקונה מבורר בעת הקנין אבל במקום שהקונה אין מבורר בעת הקנין רק אח"כ בזה לא אמרינן סתמא מעכשיו ולכן אין מועיל מטעם הקנין, אבל מטעם אמירתו לגבוה שהוא כמסירה להדיוט שזה אמרינן שגם שלא אמר מעכשיו כאלו אמר מעכשיו ואח"כ נתברר למפרע שאותן העניים קנו חלקם למפרע: