באר משה (דנשבסקי) א קח

נראה ששני דברים יש בענין הזמנה מלתא הוא בדבר קדושה או בדבר איסור הנאה כמו עניני המת שיחול על זה שהוזמן איסור הקדושה וכדומה, וענין מה שדנין אם מותר לשנות למצוה אחרת או לדבר הרשות הוא גם בדבר שאין בו מצד איסור קדושה רק מענין הנדר כיון שנידב לצדקה צריך לקיים הדבר כמו שהוא, ומעתה נאמר דפלוגתא דאביי ורבא במגילה אם בגבו והותירו צריך ג"כ להעלות המעות ולא לפחות ממה שגבו לזה, הוא לבד איסור הזמנה שהוא לרבא לאו מלתא [גם לתירוץ השני של התוס' דמעות שאני] רק משום דמסופק אם יש על המותר לדון הדין שאסור לשנות למצוה אחרת, ולכן יש להעיר הא מדברי רבא מוכח שרק על המותר הוא דן אם מותר לשנות, אבל מעצם המעות גם רבא מודה שאין לשנות לדבר אחר, ואביי סבר שגם על מה שגבו מונח שם הצדקה ואין לשנותה ולכן גם המותר צריך לקיים מה שגבו לשם זה, או להעלות לקדושה אחרת שזה נכלל בשם זה כיון שמשתנה לגבוה ממנה

והנראה לענ"ד לפרש דברי הירושלמי דהאי ממה שגבו צדקה והותירו הוא שאלה, איך יהיה הדין במה שגבו צדקה והותירו, אם יש לדין זה כמו במכרו והותירו או שגבו והותירו שמותר לשנות לצדקה אחרת ואין צריך העלאה, וקאמר בתר הכי כהדא דר"ח בר בא ומייתי ראיה כי היכי שר"ח בר בא שינה ממה שנתנו לו לצורך יתומים ואלמנות ונתן לרבנן, והא ודאי צריך לומר דבאותו הפרק לא היה צורך לתן ליתומים ואלמנות דהא מדמי להא דמותריהן, ועוד דהא בעי למימר שצריך להפריש אחרים תחתיהם, ואם מיירי שהיו שם יתומים ואלמנות שהיה צורך לתן להם היאך עיכב הצורך כיון שבאמת אין רשות לשנות המעות שהרי צריך להפריש אחרים תחתיהן, א"ו שלא היה אז צורך לתן לאלמנות ויתומים וע"כ חלק לרבנן, וע"ז מייתי מהא דר"ח בר בא שנתנו לצורך יתומים ואלמנות ולא היה אז צורך בזה, וחשיב זה כהותירו, וע"כ נתן לצורך רבנן ופליגי בזה אם צריך להפריש אחרים תחתיהן, מעתה ה"ה לענין גבו לצורך ס"ת וכדומה מה שנחשב במתניתין והותירו, שאם נאמר שצריך להפריש אחרים תחתיהן הרי חל על הגביה שם הצדקה שנגבה לזה וע"כ אסור לשנות לגמרי רק דרך הלואה, ממילא כאן כיון שאפשר לקיים עתה ע"י העלאת קדושה במותר המעות צריך לקיים גם בגבו והותירו, ומ"ד שאין צריך להפריש אחרים הוא סבר כיון שבעת מעשה לא היה צורך לאותו הצדקה, ע"כ מותר לשנות גם לצורך מצוה אחרת לכתחלה, וממילא אין צריך לשלם אחרים שהגביה אין עושה חובה על הניגבה לאותה הצדקה, ממילא המותר מותר לשנות לדבר אחר לכתחלה לצורך מצוה ואין צריך לעשות דוקא אותה המצוה או העלאה, ולכן אין צריך להפריש אחרים, וע"פ מש"כ שהספק הנאמר בירושלמי בגבו והותירו אם מותר לשנות מותריהם, שזה תלוי במה דפליגי בירושלמי אם צריך להפריש אחרים ור' אילא ור' ייסא בשם ר"א סברי דאין צריך להפריש אחרים תחתיהן ור' זעירא סבר שצריך להפריש אחרים תחתיהן, ונמצא לפי גירסא זו הוה ר' זעירא יחיד במקום שנים, ודאי דקיי"ל שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, והוא כשיטת רבא במגילה שהבאנו שבגבו והותירו מותר לשנות

והנה דברי הירושלמי הובא בס' (תמים דעים להראב"ד בסי' קט"ו) ומביא שם הגי' ר' אבא בר ממל אמר צריך ור' זעירא אמר צריך ור' אילא ור' ייסא בשם ר' אלעזר אמרי אינו צריך וא"כ הוה תרי לגבי תרי, מיהו י"ל שר' ייסא בשם ר"א נחשב כתרי שהרי שניהם מסכימים לדין זה ועם ר' אילא הו"ל תלתא, ועוד ר' אלעזר ור' אילא שהוא ר' אילעא קדמי לר' זעירא ור' אבא בר ממל, ור' אלעזר נחשב למרא דארעא דישראל וכדאיתא בגמ' בכמה דוכתי לכן הלכתא שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, וכן מצאתי הגי' בהגר"א שמביא ירושלמי זה ר' אבא בר ממל אמר צריך ור' זעירא אמר צריך ור' אילא אמר אין צריך וכן ר' ייסא בשם ר"א אמר אין צריך, והגר"א מסיים בסוף דבריו (בסי' רנ"ו סק"ט), אבל מ"מ מסקנא בירושלמי שא"צ להפריש אחרים תחתיהן עכ"ל הגר"א שם, ובאמת צריך להבין מאין הוא מוכח שמסקנת הירושלמי שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן, ואדרבה בספר תמים דעים כתב להיפך שמדהביא בתר הכי הירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' חנינא כל המצוות עד שלא נתנו לגזברין מותר לשנותם משנתנו לגזברין אסור לשנותן, נראה כי ר' יעקב בר אחא בא לסייע דברי מי שאומר צריך להפריש אחרים תחתיהן כו' יעוש"ה בדבריו, א"כ סבר דמסקנת הירושלמי שצריך להפריש אחרים תחתיהן, אכן לדעת הגר"א צריך לומר כמש"כ שההלכה צריך להיות כר' ייסא ור' אלעזר ור' אילא, לפי שר' אלעזר הוא מרא דארעא דישראל וגם המה תלתא נגד תרי:

ובאמת מה שכתב הראב"ד שנראה שר' יעקב בר אחא בא לסייע דברי האומר צריך להפריש אחרים תחתיהן, הוא רק לפי גירסת הראב"ד "ר' יעקב בר אחא בשם ר' חנינא" אבל לפי הגירסא שבירושלמי שלנו "ר' יעקב בר אחא ר' ייסא ר' לעזר בשם ר' חנינא" א"כ א"א לומר שבא לסייע לדברי האומר צריך להפריש אחרים תחתיהן, שהרי ר' ייסא ור' אלעזר סברי שא"צ להפריש אחרים תחתיהן, ולכן דעת הגר"א שהירושלמי סבר למסקנא שאין צריך להפריש אחרים תחתיהן

ומעתה נחזור למה שכתבנו מקודם בדעת הרא"ש שמה שנגבה ע"י הגבאים לקופה תמידית מותר לשנות ע"י הגבאים לדבר מצוה, וע"י בני העיר הוא הפרנסים מותר לשנות אפילו לדבר הרשות ומה שנגבה דרך מקרה אין לשנות כלל, וע"י הפרנסים אם שינו רק אין ממחין בידם אבל לכתחלה אין לשנות לא הגוף ולא המותר. והנה לכאורה הא דר"ח בר בא יראה שהיה דרך מקרה כהלשון שאמרו שנתנו בעיר חמץ לחלק ליתמא ולארמלתא והיאך שינה בזה וגם פסק שא"צ להפריש אחרים תחתיהן, ואולי נאמר שדעת הרא"ש יהיה לדינא שצריך להפריש אחרים תחתיהן מפני שהוא רק דרך מקרה, ונאמר שדרך הלואה מותר ליה להגבאי ליקח המעות לדבר מצוה, אך יש לומר שלדעת הרא"ש נאמר שהמחלוקת בהא דר"ח בר בא אם צריך להפריש אחרים תחתיהן בזה פליגי, אם ר' חייא בר בא דין גבא יש לו, או שאפשר שיש לו דין גדול הדור כמו דאמר רב אשי כל דאתא אדעתא דידיה הוא, וא"כ יש לו דין פרנסים ובפרנסים אפילו גבו דרך מקרה אין ממחין ביד הפרנסים, וממילא כל שכבר נתחלק א"צ להפריש אחרים תחתיהן כל שבעת מעשה לא הוצרך, וא"כ צריך לומר שהירושלמי שמביא להא דר"ח בר בא אהא דמה שגבו גבאי צדקה והותירו הוא מביא ראיה ממ"ד צריך להפריש אחרים תחתיהן, והשתא שפיר מייתי מהא דר' יעקב בר אחא ור' ייסא ור"א בשם ר' חנינא "כל המצוות עד שלא נתנו ליד הגזברין" כו' זהו הדין לכו"ע משום דע"כ לא אמרו אין צריך להפריש אחרים תחתיהן הוא רק משום דר"ח בר בא דין פרנסים לו, אבל גזברין אין להם לשנות ומייתי רק לראיה שנדע בסברת הפלוגתא שהגבאים אין להם לשנות והפרנסים רשות להם לשנות, ולפ"ז נאמר שבזה מחולק הירושלמי עם הגמ' דילן לדעת רבא דסבר בגבו והותירו שמותר לשנות ואין צריך להעלות, משום שהחילוק בין דרך מקרה לקופה היא רק לענין הנגבה לצורך עניים, אבל למילי דבי כנישתא הכל אחד שגבאי מותר לשנות, ואילו הירושלמי מדמי זה לזה ואחרי שזכינו לבאר כל מש"כ בעזה"י נבוא לדברי מהרי"ק בשורש ה"א ונדבר בזה מה שיש לדקדק לענ"ד בהם

הנה מש"כ שיש לפסוק כר"ת ולא כר"י הלוי שסובר שדוקא לצורך עניים מותר לשנות ודאי דנכון הוא שכן הוא דעת רוב הפוסקים, הגם שלד' הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב