באר משה (דנשבסקי) א קז

כתב לחלק ששם לפי שע"י מקרה הוגבה לשמם א"א לשנות לתן לעניים אחרים וכן איתא (בס' שיטה מקובצת למס' ב"ב) שהביא שם בשם הרשב"א שהביא בשם מורי הרב לתרץ אהא דקתני בשקלים מותר עניים לעניים הוא רק מדעת הגבאים ולא מדעת בני העיר או הפרנסים, אבל כשהסכימו בני העיר או הפרנסים הממונים על הציבור משנים, דקתני עלה דההיא בירושלמי שקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א, ואח"כ מביא שם בשם רבינו יונה שדחה ההיא דשקלים, דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל כשהוצרכו לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים, וכמו ששנו עלה בירושלמי ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר שאם נראה לפרנסים צורך שעה יכולים לשנות שלא לתן מותר עניים לעניים, עכ"פ משמע מדבריהם נמי שעלה דמותר עניים לא קשיא כלל דעלה קאי הא דאין ממחין ביד הפרנסים, ומשמע ג"כ מלשון רבינו יונה שדוקא אמותר קאי הא דאין ממחין ביד הפרנסים, דהא בלשון דבריו שאם נראה לפרנסים יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים עכ"ל, ואם נאמר שגם שקודם שניתותר יכולים הפרנסים לשנות, הול"ל סתמא יכולים לשנות מה שגבו וכש"כ שיהיו יכולים לשנות המותר ומד' הרא"ש מוכח בהדיא לפי מש"כ שרק על המותר קאי

איברא אחרי עיוני בירושלמי שקלים עלה דההיא דמותר עניים, והכי איתא התם אין פודין שבוי בשבוי ואין גובין טלית בטלית ואין ממחין ביד הפרנסים לכך, וכן הוא בתוספתא, אין פודין כסות בכסות ואין פודין שבוי בשבוי ואין ממחין ביד הפרנסים על כך, הרי שאפילו שלא במותר רק במה שנגבה גופה יכולים הפרנסים לשנות, וגם מוכח מלשון הירושלמי והתוספתא שגם מה שנגבה לצורך יחיד רשאים הפרנסים לשנות, דהא הוזכר קודם אין פודין שבוי בשבוי, לשון יחידי

ע"כ נראה לענ"ד שאין הכי נמי שאפילו מה שנגבה גופה ואפילו לצורך יחיד יש יכולת ביד הפרנסים לשנות, הגם שלכאורה קשה הא כיון שנגבה לצורך יחיד מסוים הרי קנה היחיד מדין זכין לאדם שלא בפניו והיאך יכולים הפרנסים שנות, הכי הפרנסים יכולים לגזול את היחיד, י"ל שכל הניתן ליד הפרנסים אף שגובים לצורך דבר פרטי ואפילו לצורך יחיד, אין כוונת הנותנים לצרכו דוקא וכן הפרנסים אין גובין לזכות בעת הגביה לצרכו דוקא, רק כוונת הנותנים ליד הפרנסים כפי מה שיראה להם לעשות בזה, והפרנסים אין דעתם לזכות לזה רק כפי מה שיראו בעת הצורך, שהרי עליהם מוטל הדבר הזה וע"כ למה יזכו, ובאמת מה שכ' רבינו יונה בשראו צורך לשנות יכולים לשנות המותר נאמר שאין כוונתו דוקא על המותר, וה"ה שגוף הנתינה יכולים לשנות כשנראה להם הצורך לזה רק אורחא דמלתא נקט, שמסתמא לא שכיח שיגבו לצורך דבר אחד ואח"כ יראו צורך לבטל אותו הדבר רק לתן לצורך אחר

אך מעתה דברי הרא"ש צריך תלמוד וכמו שדקדקנו מקודם בדבריו ומאי קשיא ליה דהא קאמר שם בירושלמי מפורש שיכולים הפרנסים לשנות. **(הגה"ה. עוד נלע"ד לומר בכוונת הרא"ש דבאמת בעיקר הדין שבני העיר יכולים לשנות אפילו לדבר הרשות אין להרא"ש לחלוק ע"ז מהא דשקלים לפי ששם נאמר אין ממחין ביד הפרנסים, רק הרא"ש הוצרך לחלק דהא מוכח מהאי דינא של מותר שבוים וכו' שגם לדבר מצוה אין להגבאים לשנות זולת ע"י הפרנסים שאין ממחין בהם, וא"כ הוא דלא כהדין שפסק הרא"ש שהגבאי מותר לשנות לדבר מצוה, וע"ז בא לחלק הרא"ש משום דשם הוא נגבה ע"י מקרה, אך מה דמסיים הרא"ש אבל בני העיר שעשו קופה כו' משמע שזה החילוק הוא על בני העיר יש לומר בכוונת הרא"ש שבני העיר שעשו קופה ומסרו זה לגבאים יכולים הגבאים מטעם זה לשנות לדבר מצוה ודוק בזה ומ"מ מש"כ בפנים לבאר שהכוונה של הרא"ש שרק אין ממחין ביד הפרנסים אבל לכתחלה אין נכון להפרנסים לעשות כן, נראה דהוא אמת, שכן משמע מסיגנון דברי הרא"ש שאחר שכתב כל הדין והחילוק שבין דרך מקרה ובין קופה, הביא אח"כ הירושלמי הא דאין ממחין ביד הפרנסים ומקודם לא זכר בזה שעל ידי מקרה גבו שהפרנסים מותרים לשנות לכן נראה כמוש"כ בפנים בדבר זה שרק אין ממחין אבל לכתחלה לא, ודוק:)** ונראה לענ"ד לומר שהרא"ש סובר שראית הר"י הלוי דלכתחלה אין רשאים גם הפרנסים לשנות, ואף ע"ג דקתני שם שאין ממחין ביד הפרנסים על כך, מ"מ מדלא קתני רשאים הפרנסים לעשות מה שירצו כי היכא דקתני בברייתא דב"ב ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי כו' ולשנותה וכו', והתם בתוספ' וירושלמי לא קתני רשאים רק אין ממחין, ע"כ סובר הרא"ש שראית הר"י הלוי הוא מזה שאין ממחין בידם אם ישנו מ"מ אין להם רשות לשנות, וע"ז דוחה הרא"ש דהתם שאני לפי שלא ניגבה רק במקרה, ואתרווייהו בא הרא"ש לשנויי הן מה שאין משנים גוף הגביה לצורך דבר אחר והן מה שאין משנים המותר, ונקט הרא"ש בידו גוף הגביה דאין משנים לתן לעניים אחרים וה"ה נמי זה הטעם מה שאין משנים המותר שלא לצורך עניים, נמצא היוצא מזה לפמש"כ לדעת הרא"ש שמה שנגבה דרך מקרה הן הגוף הדבר שניגבה והן המותר מזה אין משנים לכתחלה גם הפרנסים, רק אם ראו הפרנסים צורך לשנות ושינו אין מוחין בידם

ויש לנו לבאר לפי ד' הרא"ש הא דאיתא בירושלמי (במגילה פ' בני העיר סוף הלכה א') "וכן במותריהן ממה שגבו צדקה והותירו, כהדא ר' חייא בר בא" אזל לחמץ יהבו ליה פריטין למפלג ליתמא ולארמלתא נפק ופלגין לרבנן, מהו שיהו צריך להפריש אחרים תחתיהן, ומייתי שם פלוגתא דר' זעירא אמר צריך להפריש כו' ור' אילא ור"י בשם ר' אלעזר סברי אין צריך כו', ויש לעיין במאי פליגי הא לדבר מצוה גבאי מותר לשנות, וכמו דמוכח מסוגיא דעירוכין דאמר שם ר' אסי אמר ר"י שלדבר מצוה מותר לשנותה, ודוחק לומר דר' זעירא סבר כס"ד דר' חייא בר אבא, ועוד יש לדקדק לאיזה כוונה מייתי בירושלמי הא דר' חייא בר אבא להדא דוכן במותריהן ממה שגבו צדקה והותירו. והנראה לענ"ד בביאור ד' הירושלמי דבגמ' דילן קאמר רבא דהא דמותר אסור להורידו לקדושה אחרת הוא רק במכרו והותירו ולא בגבו והותירו, ואביי פליג עליו בזה, והנה יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא הוא תלוי בפלוגתא דפליגי אביי ורבא (בסנהדרין מ"ז ב') אי הזמנה מלתא ואביי לטעמיה דאמר הזמנה מלתא היא, ולכן גם גבו והותירו דין אחד הוא כמו מכרו והותירו, ורבא דסבר הזמנה לאו מלתא לכן בגבו והותירו אין נוהג דין זה שצריך להעלותן לקדושה אחרת, אך הא התוספות בסנהדרין מ"ח א' ד"ה מותר המת ליורשיו הקשו שם במאי מיירי אי בגבו מעות הא טוי לאריג מי איכא למ"ד, ואי בגבו בגדים איך קאמר יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה, כי הא דאצטלא דפרסוה אמיתנא דקניה מיתנא ואסור בהנאה, ותירצו דפרסוהו שאני, א"נ מעות עדיפי מטוי לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי ע"כ, וא"כ הא תינח לתירוצם השני דמעות עדיפי מטוי לאריגה ושייך בהו דין הזמנה מלתא לכן יש לומר בהא דמגילה אביי לטעמיה, אבל לתירוצם הא' דלא ס"ל החילוק של מעות מטוי לאריג וא"כ אין בזה דין הזמנה מלתא וא"כ לפ"ז במאי פליגי אביי ורבא במגילה. ועוד דהו"ל להתוס' להביא ראיה מסוגיא דמגילה דמעות עדיפי מטוי לאריגה, ועוד אי נימא דטעמיה דאביי במגילה הוא רק משום דסבר הזמנה מלתא, א"כ הא בסנהדרין מסקינן דתנאי פליגי בזה, ומאי מקשי אביי לרבא מברייתא דקתני במה ד"א שלא התנו כו' דילמא הברייתא אתיא כמ"ד הזמנה מלתא הוא ,לכן