באר משה (דנשבסקי) א קו

וכתבו התו' בשם ר"ת דאפילו לדבר הרשות נמי אע"ג דאמרינן (עירוכין ו' ע"ב) האי מאן דנדב שרגא לבי כנישתא אסור לשנותה לדבר הרשות, ואמר נמי התם האומר סלע זו לצדקה כו' משבא ליד גבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני ע"כ, ודברי התו' אלו נאמרים ברא"ש בסיגנון אחר קצת שהביא ד' ר"ת שהתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר, וכתב ע"ז ויש להביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן (עירוכין ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה כו' אמר ר' אמי אמר ר"י לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, וה"מ עד שלא נשתקע אבל משנשתקע שם בעליה ממנה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה כו' ע"כ ד' הרא"ש, הרי שממקום שמדקדקין התו' להקשות על ד' ר"ת משם מביא הרא"ש ראיה לר"ת, ובאמת שם בגמ' אין מבורר שבנשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותו אפילו לדבר הרשות לכן נראה לבאר במה פליגי התו' והרא"ש

וז"ל הגמ' (עירוכין ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ אסור לשנותה סבר ר"ח בר אבא למימר לא. שנא לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה א"ל רב אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר רב אסי אר"י נכרי שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ עד שלא נשתקע שם בעליו אסור לשנותה משנשתקע שם בעליו מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אלא לדבר מצוה וטעמא דנכרי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי עכ"ל הגמ'

והנה הרא"ש שכתב שבעירוכין מבואר שמשנשתקע מותר לשנות אפילו לדבר הרשות, יראה שדקדק זה מהס"ד דגמ' דקאמר אילימא לדבר הרשות מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי, ומדלא פריך הגמ' אפילו משנשתקע נמי מכלל דזה ניחא להגמ' דלדבר הרשות שרי משנשתקע, ולפי המסקנא דמוקי הגמ' לדבר מצוה אפ"ה לא מפלגינן אסברא דס"ד שלדבר הרשות שרי משנשתקע, נמצא לפי דברי הרא"ש בישראל נמי חלוק לן בין נשתקע ללא נשתקע לענין דבר הרשות. אמנם התוס' לטעמייהו אזלי שבעירוכין שם ד"ה אילימא לדבר הרשות כתבו ה"נ המ"ל מאי איריא לא נשתקע שם בעליה אפילו נשתקע נמי, הרי דס"ל דאפילו משנשתקע אין סברא להתיר לדבר הרשות, דאין סברא לחלק גבי ישראל בין נשתקע ללא נשתקע וכיון שמקודם שנשתקע אסור אפילו בשל ישראל לשנות לדבר הרשות כמבואר בגמ', ה"ה אפילו משנשתקע נמי שלגבי ישראל אין סברא לחלק, וע"כ הקשו התוס' דהא מוכח בעירוכין דאין יכולת לשנות לדבר הרשות ולכן חילקו בין גבאי לבני העיר

אמנם צ"ע לי לפ"ד התוס' א"כ מאי מייתי הגמ' ראיה אהא דתנו רבנן אסור לשנותה שהוא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי מהא דקאמר הגמ' נכרי שהתנדב כו', דילמא מיירי התם בבני העיר ומיירי בין בדבר הרשות בין בדבר מצוה בכל גווני, ולנכרי קודם שנשתקע אסור משום דפעי ולאחר שנשתקע שרי בכל גווני, ובישראל תמיד שרי בין קודם שנשתקע ובין לאחר שנשתקע, והני מילי בבני העיר אבל גבאי כי הא דברייתא דקתני בה אסור לשנותה דמיירי בגבאי אסור לשנותה אפילו למצוה, ודוחק לומר שמדקתני במימרא דרב אסי סתמא אסור ומותר מסתמא בכל גווני איירי בין בגבאי בין בבני העיר, ז"א דהא הא דקתני בברייתא אסור לשנותה נמי לאו בכל גווני מיירי דהא בני העיר מותרים לשנותה. ומיהו יש לישב דברי התוס' דסברת הגמ' דמסתמא לאו בבני העיר מיירי, דאילו בבני העיר הי' לה להגמ' לפרש בהדיא בני העיר מותרים לשנותה, ומדקאמר סתם מותר ש"מ דאממונה עליה קאי, ומ"מ הנה התוס' והרא"ש בשיטה אחת הולכים דגבאי שרי לשנות לדבר מצוה, ובני העיר מותרים לשנות אפילו לדבר הרשות, אך צ"ע לי לפ"ז א"כ הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא כיון דשמענא כו' איהו נמי עביד חד כיסא ואתני עלה, למה לו לתנאי הא לוא יהיה שרבה לא היה לו רק כחו של גבאי, הא אפ"ה מותר לשנות לדבר מצוה אפילו בלא תנאי

ונראה לענ"ד לומר ע"ז בשני פנים, א), דענין מותר לשנותה הוא רק אם אירע שנזדמן אח"כ איזה ענין שנראה לגבאי שמן הצורך לשנות לדבר מצוה מותר לו, אבל בתחלה אין נכון לשנות מדעת בעלים שרצונם היה לתת מתחלה על הצדקה שנתנו לשם כך, ולכן לכתחלה עבד רבה שני כיסים כיון שידע שצריך הוא לשנות ע"כ לא רצה לסמוך על היתירא שגבאי רשאי לשנות, וע"כ עביד תרי כיסי ובתר הכי עביד בתנאי. ב), יש לומר דהא דגבאי מותר לשנות לדבר מצוה הוא דוקא באופן שלהמצוה שהיה עומד לכך מתחלה אין צורך עוד, ובהא שהתנדב מנורה או נר מיירי שהיה בבהכ"נ מנורות, ע"כ יש לו כח להגבאי לשנות לדבר מצוה, אבל במקום שיכול להיות שלהדבר מצוה שניתן מתחלה עדיין יהיה הצורך אין רשות להגבאי לשנות רק לבני העיר, ע"כ התנה עם בני העיר שיהיה לו כחם ורשותם של בני העיר, משום דבהא דרבה גם אם היום אין כאן עניי עיר או עניי עולם, שמא למחר יהיה ולא יהיה אז מעות אחרות כדי סיפוק כל הצורך, ע"כ הוצרך להתנות כדי שיהיה לו כח בני העיר

עוד הביא שם הרא"ש בשם הר"י הלוי שכתב דהא דקאמר ולשנותן ולכל מה שירצו דוקא שהוא לצורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה וכו', אבל לדברים אחרים שאין צורך עניים אין להם רשות לשנותן דהוה כגזל עניים, והביא ראיה לזה מהא דקאמר במסכת שקלים במשנה מותר עניים לעניים, וההיא דישראל שהתנדב מנורה שאני התם דכל המנדב לצורך בהכ"נ על דעת ציבור הוא מנדבה, וכתב ע"ז הרא"ש דאין ראיה מהא דשקלים דהתם לא איירי במעות של קופה, אלא ע"י מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים ובהא הוא דאמר דמה שהגבו לשמם לא ישנוה לתת לעניים אחרים, אבל בני העיר שעשו קופה בסתם וכו' ולכשיצטרכו מעות יגבו פעם אחרת כו' ע"כ ד' הרא"ש, ויש להבין ד' הרא"ש במש"כ דהתם משום דע"י מקרה היתה לכך לא ישנוה לתן לעניים אחרים, אהיכא קאי אי אמותר עניים, הא שם הדין הוא שלעניים אחרים ינתן, דדוקא מותר עני לאותו עני הוא כדקתני שם סיפא דמתניתין, ואי נימא שכונת הרא"ש שראיה של הר"י הלוי הוא מהא דקתני מותר עניים לעניים שדוקא מותר, אבל בתחלה אין יכולת ביד הפרנסים לשנות לתן לעניים אחרים, ומזה הביא הר"י הלוי ראי' דה"ה בקופה הניגבית לסתם עניים שאין יכולת להפרנסים לשנותה שלא לצורך עניים כלל. איברא אכתי צ"ע הא יש לפרש ראית הר"י הלוי כפשטיה מהא דמותר עניים הוא לעניים ומותר שבוים לשבוים, משמע דוקא לענין זה ולא למצוה אחרת וכש"כ לדבר הרשות

והנראה לענ"ד לומר בזה דכוונת הרא"ש דודאי עיקר ראית הר"י הלוי לאו ממותר עניים לעניים דקתני התם רק מהא שאין יכולת לתן לעניים אחרים רק את המותר, דאלו אהא דמותר עניים לעניים י"ל שהוא רק לכתחלה או שהוא בלא דעת הפרנסים, אבל כשהפרנסים רוצים לשנות רשאים, וכמש"כ הרא"ש כאן שבירושלמי איתא מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים ואין ממחין ביד הפרנסין, רק עיקר ראית הר"י הלוי לדעת הרא"ש הוא מהא דמשמע שרק על המותר אנו דנין, אבל קודם שניתותר מעניים א"א לשנות לתן לעניים אחרים, וגם משמע שגם הפרנסים אין רשאים לשנות דאין ממחין ביד הפרנסים הוא רק על המותר אבל לא על גוף המעות שניגבו לעניים, ולכן