באר משה (דנשבסקי) א קה

ואנן בעינן מצוה ברורה בהחלט כי זה חשש לענין דאורייתא לדעת הש"ך (בס"ק ק"ח הנ"ל) שגם בדיעבד אין מותר [ויעויין בהגר"א ז"ל בס"ק מ"ו במה שהביא בשם מהרי"ק ומוכח שם שנודר לחברו בשביל טובה שאין להתירו אף בדיעבד למאן דסבר הכי שהוא מה"ת], אך אם נדר בסתם כל יום ב' וה' ולא התנה בפירוש לבד יום ב' וה' שחל בהם יו"ט ופורים וא"כ חל הנדר גם על יו"ט ופורים דאפילו תענית גמור ח בכולל כש"כ זה, וא"כ בשביל יו"ט ופורים שמצוה לאכול בשר שאין שמחה אלא בבשר יכול להתיר נדרו וכל שחל היתר על אותם יום ב' וה' שחלים בהם יו"ט ופורים יחול ע"י זה ההיתר גם על מותר הימים וכמבואר (בסי' רכ"ט סעיף א'), ועיין שם בש"ך (סק"ד) שלענין נדר הניתר ע"י שאלה אין חילוק בין מעמיד למשנה, ותמיד אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו: **(הגה"ה ואף למש"כ החתם סופר בחלק יו"ד סי' י' בשם ר"ח בספר המקצועות שלענין נודר בעת צרה שמתירין לו לשבתות ויו"ט ולא לימות החול שאין אומרין בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו נסתר היתר זה, אך עיין לעיל בתשובה שכתבתי בסי' ח' שזה מסתברא למאן דסבר שגם בדיעבד אין מותר ולכן כיון שלא נכנס בגדר התרה לכן לא נאמר בו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אבל להסוברים שבדיעבד מותר נראה לענ"ד שאמרינן גם בזה הותר מקצתו הותר כולו

)** אמנם אם בעת שנדר התנה בפירוש שמקבל דוקא על ימות החול אין להתיר וגם למש"כ בהגהה ג"כ אין היתר מטעם זה לכל הנדר, מ"מ נראה לענ"ד לומר שלא יהא בנ"ד דין נודר בעת צרה שהטעם שאין היתר לנדר בעת צרה הוא מפני שזה חשוב כנודר לתועלת חברו במקום שמקבל טובה ממנו בשביל נדרו, ולכן נראה לומר דהני מילי במקום שנודר לעשות מצוה ודאית, ועצם קבלת הנדר ג"כ מצוה היא וכדאיתא במ"ר בראשית פ' ע', וידר יעקב נדר, מהו לאמר, לאמר לדורות הבאים שיהיו נודרין בעת צרתן, ולכן דוקא אם שנדרו מצוה ברורה היא, וכן מדוקדק לשון המדרש אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו עכ"ל המדרש, ומדהוסיף תיבת מצוה דהו"ל לומר שנדר בעת צרתו, משמע דוקא שנדר אז בעת צרתו נדר מצוה ההכרח לשלמו ולא להתירו אבל אם נדר דבר שאין מצוה אין שייך ע"ז דין נודר לתועלת חברו בשביל קבלת הטובה שיעשה לו, דהא אין לתלות שהקב"ה עשה לו הטובה בשביל נדרו זה אחרי שאין מצוה בנדר זה

ומעתה נדון אם נוכל לחשוב בנ"ד שהוא מצוה בנדר זה. הנה איתא בתענית י"ב דיושב בתענית נקרא קדוש ונקרא חוטא, וקיי"ל הא דמצי מצער נפשיה והא דלא מצי מצער נפשיה, וכיון שבעת נדרו שנדר על כל ימי חייו לא היה ידוע אם יהיה מצי מצער נפשיה א"כ לא היה נכון לנדור נדר כזה בסתם, וכש"כ שלא נקרא נדהו נדר מצוה אחרי שלא נודע לו אז בעת נדרו אם יהיה תמיד מצי מצער נפשו. ולכאורה מד' הר"ח המובא בח"ס סי' י' שהובא לעיל בדברינו בהגהה שפסק שבנודר להתענות ב' וה' סתם שמתירין לו לימי היו"ט ועל ימות החול אין מתירין לו מפני שהוא נדר בעת צרה, הגם שהנדר בכללו כמו שנדר לא היה מצוה לנדור כן שיהי' ימי היו"ט בכלל, וגם לבד זה הלא יש לדון שמא יארע לו שלא מצי מצער נפשיה, א"כ מוכח דעת ר"ח שגם אם נמצא בנדרו מקצת שאין מצוה מ"מ אותן הימים שיש בהם מצוה היינו דמצי מצער נפשיה אין להתיר, אך יש לחלק דשם נדר על איזה משך זמן שמצד ימי היו"ט כיון שאפשר להגביל בלשון נדרו הימים המותרים ולהסיר מהם הימים האסורים לכן שפיר מיקרי להימים המותרים להתענות בהם נדר מצוה, ומצד שמא יהיה לא מצי מצער נפשיה חוששין אנו שמא יהיה מצי מצער נפשיה בכל המשך זמן שנדר, ובאמת כשהי' לא מצי מצער נפשי' יתיר את נדרו, אבל בנ"ד כיון שא"א להגביל ולהפריד הימים שיהיה מצי מצער נפשיה מימים שלא יהיה מצי מצער נפשיה ובזה שנדר לכל ימי חייו הוא מוחזק על פי הרוב שיארע איזה ימים דלא מצי מצער נפשיה, לכן שפיר נוכל לומר שמטעם זה לא מיקרי זה נדר מצוה

וכן אומר למה שמצינו בד' הב"ח בטור יו"ד סי' רכ"ח והובא בש"ך (ס"ק ט"ו) שגם בנודר להתענות יש ג"כ דין נודר בעת צרה, י"ל דה"מ בתענית איזה מספר ימים שאפשר ללותו ולפורעו ולכן שפיר מיקרי נדרי מצוה שהרי ביכולתו לשלם מספר הימים שנדר בעת שמצי מצער נפשיה, משא"כ באוסר עליו דברים פרטים לכל ימי חייו על ימים מסוימים שא"א ללותם ולפורעם כדקיי"ל באו"ח סי' תקס"ח סעיף ב', ובנ"ד בנודר באיזה פרטים גרע מזה שיצא מגדר תענית ונכנס לדין איסור נדר, וכיון שא"א ללותם ולפורעם ויכול להיות שלא יהיה מצי מצער נפשיה ודאי דמסתברא שבעת נדרו לא היה נקרא זה נדר מצוה, ובפרט בנדר על כל ימי חייו שהדבר מצוי שיזדמן לאדם לפרקים איזה חלישות או מיחוש חולי קצת או זקנה שיהיה אז בלתי אפשר בלא אכילת דבר מן החי ולא יהיה מצי מצער נפשיה, וע"כ נדר זה לא חשיב להיות נדר מצוה שיהיה ע"ז דין נודר בעת צרה, ויכול להתירו

עוד נראה לענ"ד סניף לנידון שלנו ע"פ מה שהביא בגיליון רש"א בשם הרלב"ח שהיכא שיש ספק בעיקר הנדר אז יש להתיר לכתחלה, וא"כ בנ"ד שנדר בלשון לא אוכל יום פלוני, ולשון זה תלי באשלי רברבי אם יש נדר בלשון שבועה כמובא בר"ן ריש פרק א' דנדרים והובא בשו"ע בסי' ר"ו סעיף ה'

ובאמת מסתבר דינו של הרמב"ם, דבעצם ענין דין נודר בעת צרה שאנו חוששים שלא יהיה בזה היתר הוא מטעם דחשוב כדין הנודר לחברו בשביל טובה שעשה לו הוא רק ספק כי אין אנו יודעים אם הקב"ה עשה לו הטובה בשביל נדרו זה, וא"כ בהצטרף לו עוד ספק בעיקר הנדר הוה לענין התרה ספק ספיקא, ובסברא זו נראה לענ"ד לתרץ דקדוקו של הש"ך (בס"ק ק"ח) על מה שהחליט הרמ"א שבדיעבד התרתו התרה כיון שזה דמי לנודר לתועלת חברו בשביל טובה שעשה לו, ושם פסק הרמ"א הגם שדעתו שבדיעבד התרתו התרה מ"מ כתב שאין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ואלו הכא פסק בפשיטות דהתרתו התרה, ולמש"כ אתי שפיר כיון שנדר בעת צרה הוה רק ספק שמא עשה לו הקב"ה טובה בשביל נדרו, ולכן כיון ששם הוה רק ספיקא דדינא לענין דיעבד אם הוה התרה, ממילא הכא דהוה ס"ס שניתוסף הספק שמא לא באה הטובה בשביל הנדר, ע"כ החליט הרמ"א להקל שבדיעבד הוה התרה, ומכל הלין טעמי נראה לענ"ד להסכים שיכול להתירו בפני שלשה ביום ב' הראשון שיחול הנדר: סימן לט

אשר ערכתי בחודש אלול תרכ"ב על עובדא דאתא לידי בדבר ענין שהיה לעיר אחת צעטיל מאדונית שפסקה לצדקה לעניים איזה סך עבור כבוד שעשו לה בני העיר ונמשך כמה שנים, ואח"כ כשעמד הדבר לבוא לידי גיבוי רצו לקח הסך הנ"ל לצורך בנין בהמ"ד, האם רשאים לעשות כן יען שנדבה לכתחלה לעניים, ואמרתי לעיין בזה במקור הדין וכעין זה האריך המהרי"ק בתשובה סי' ה' אך דבריו הק' יש בהם לדקדק עליהם, ע"כ אמרתי לבאר בזה מקור הדין בגמ' ובדברי הראשונים ז"ל ואח"כ נבוא בעז"ה לישא וליתן בדברי מהרי"ק ז"ל

איתא בגמ' (ב"ב ח' ע"ב) רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו,