באר משה (דנשבסקי) א קד

שאפשר שמאהבתה יתרצה גם לעבור איסור ולא חשיב סתמא כאלו התנה ע"מ שלא תהא אסורה לו, כש"כ בענין זה שרק הרבה פורשים בישראל מענין פגם זה, מ"מ הרבה אין פורשין, ודאי שלא נאמר שסתמא הוה כאלו התנה וא"כ חלה השבועה, כל זה העליתי בע"ה יום ה' כ"ז טבת תרל"א פה סוויר

ומ"מ נראה לענ"ד שלענין חרם מקהלות שגזרו על העוזב התקשרות, יש לדון בזה אם זה דומה למש"כ לד' הרמ"א שבאיסור אין מועיל להסיר מאתו איסור שבועתו מצד האומדנא שסתמא לא ניחא ליה בפגם כזה. והוא שיש לחקור בענין ח' הקהלות על החוזר מהתקשרות היאך הוא הענין, אם זהו שגזרו הקדמונים ח' על החוזר, או כיון שתיקנו שיש ח' הקהלות בההתקשרות, כל הגומר בהתקשרות התנאים הוא בסתמא כקיבל עליו הח' ומעשיו הוא כאלו קבל עליו הח' בפירוש, ונ"מ לענין נ"ד לפי מה שבארנו בטעמא דרמ"א שחלוק חיוב הקנס מעצם השבועה, משום דאמרינן בקנס שסתמא דמלתא התחייבותו הוא רק חזרות הרגילים, וה"נ נימא בתקנות גזירת הקדמונים לא גזרו רק על השינויים הרגילים ולא על החוזר בדבר דלא שכיח מסיבה אחרת שהרבה פורשים בישראל מן פגם, אבל אם יחשב זה כאלו מקבל עליו בפירוש וא"כ הוה הקבלה על החיוב עצמית הנישואין שמתחייב לישא אותה בחופה וקידושין כדמו"י, ובזה כיון דלא הוה תנאי מפורש לא תיבטל מטעם שהרבה פורשים מפגם כזה. והנה מדברי רבינו הגר"א ז"ל שם (בסי' רכ"ח ס"ק קי"א) שמביא דברי הגמ"ר ומפרש דברי ההגמ"ר לענין ח' הקהלות כמבואר שם, ולפ"ז נראה דהרמ"א משוה ח' הקהלות לנשבע בפירוש, וצ"ל לפ"ז שגם ח' הקהלות חשוב לנשבע בפירוש, וצ"ל לפ"ז שגם ח' הקהלות חשוב כנשבע בעצמו, שמפרש ע"פ ד' הגהמ"ר גם דברי הרשב"א שלא אמר רק לענין חיוב הקנס ולא לענין השבועה, וכפי מה שבארנו לעיל טעם החילוק בין חיוב הקנס להשבועה

אמנם הגר"א ז"ל בס"ק הנ"ל ביו"ד סיים בדבריו וז"ל, ונ"ל דאף אם בא בעודו בהמרותו צריך חרטה והתרה מטעם הנ"ל דאין פותחין בנולד ודוקא בח' הקהלות אמר כן וא"כ לפ"ד יהיו שלשה חילוקים בדין זה לענין חיוב הקנס גם אם בא אחר שעשה תשובה וחזר מהמרותו יובטל הקנס משום טענתו דלא ניחא לי' בהפגם שקדם, ולענין איסור ח' הקהלות תלוי הדבר מתי שבא אם בעודו בהמרותו פטור גם מאיסור ח' הקהלות ואם בא אח"כ אז חל עליו האיסור ח' הקהלות, ובנשבע בעצמו גם בעודו בהמרותו צריך התרה וחרטה, וצריך ביאור בטעמא דשלשה חילוקים. ונראה לענ"ד דלפי דבריו צ"ל שלענין איסור ח' הקהלות הוה כמו הקנס ואמרינן שעל חרטה כזו לא גזרו, אך הדבר מסופק אם דעת הקהלות להסיר מתקנתם חזרה הבאה מסיבת פגם שבאמת שרי ע"פ דין ולכן מספיקא אסרינן, משא"כ בבא בהמרותו שזה מילתא דפשיטא שאדם מקפיד ע"ז שאין להדבק בו ע"כ בטל הדבר לגמרי ואז לא גזרו על חרטה כזו, אך במקום שנשבע בעצמו הגם שהוא קפידא ודאית וא"כ ראוי לומר שהוא כאלו התנה בפירוש, ונ"ל כוונת סברת הגר"א דבמקום שנשבע בעצמו נהי שעל שתנשא לו בעודו בקלקולו ע"ז ודאי לא נשבעה, מ"מ יש עליה השבועה לכשיחזור ויהי' אפשר להנשא לו, ואין שייך בזה הותר מקצתו שגם אז חל השבועה עליו להנשא לו כשיהיה אפשר ומיירי שלא קבעו זמן לדבר, משא"כ בח' הקהלות כיון שניתק ההתקשרות ברשות בעת המרותו ממילא לא נתהוה אח"כ עליה החיוב נת הקהלות, כל זה נראה לענ"ד לפי שיטת הגר"א ז"ל טת הרמ"א, אך המחבר פליג ע"ז והוא סובר שגם עה דומה לקנס וכמבואר דעת המחבר ביו"ד (סי' רכ"ח ש מ"ג) ובאה"ע (סי' נ' סעיף ה') שפסק דינו של הרא"ש רת אחות המשודכת גם לענין שבועה שקיבל בפירוש ודין זה במחלוקת הוא, וראוי להחמיר באיסור תורה במקום שנשבע בפירוש וכדעת הרמ"א ז"ל, ובענין ח' הקהלות יש לעיין אם הוא נחשב כשל תורה או שהוא רק כענין דרבנן, וכיון שיש מחלוקת המחבר ורמ"א בזה אפשר להקל, ודו"ק: סימן לח

אשר השבתי לאברך אחד בשנת תר"ם לפ"ק בק' סוויר. ע"ד שאלתו אשר קבל בנדר בשנת תרל"ז באם שיזדמן לו... כמבוקשו אז לאחר חודש ימים מחתונתו לא יאכל דבר מן החי ביום שני וחמישי כל ימי חייו, וגם כתב בשאלתו הנ"ל שבכמה ער"ה שהתיר נדריו חשב גם על נדר זה להתירו, וזה שהשבתי ע"ז

הנה לדינא קיי"ל דצריך לפרט הנדר ואם לא פרט אין מועיל ההתרה וכמבואר ביו"ד (סי' רכ"ז סעיף י"ד), אך בנידון זה גם אם היה מפרט בעת התרתו לנדר זה לא היה מועיל ההתרה דקיי"ל אין מתירין עד שיחול הנדר וכדאיתא בגמ' נדרים (דף צ) ומבואר בשו"ע (סי' הנ"ל סעיף י"ז) והנדר שלו הלא אין חל רק בכלות חודש אחר חתונתו. אך יש לחקור בעיקר נדרו אם מועיל לו התרה, דהא איתא שם (סעיף מ"ה) ברמ"א שהנדר שנודר בעת צרה אם יצילו ד' מזה אין להתירו ולדעת הש"ך שם (בס"ק ק"ח) אין מועיל התרה גם בדיעבד, ונדר שלו קבל עליו בעת שהיה צר לו שלא נזדמן להתמלא מבוקשו כמה שנים וע"ז קבל עליו כשיעזרהו ד' וא"כ יש לזה דין נודר בעת צרה שאין להתירו

ולכאורה יש לומר כיון שהטעם שאין מתירין נדר בעת צרה הוא משום דדמי לנודר לחברו בשביל טובה שעשה לו שאין להתירו בלא דעת חברו והסכמתו וכמש"כ הש"ך (בס"ק ק"ח בסי' הנ"ל), והנה זה מסתברא לומר באחד הנודר לחברו בשביל טובה שיעשה לו וקודם עשיית חברו הטובה הודיע לחברו שמתחרט על נדרו ודעתו להתיר נדרו ומ"מ עשה לו חברו הטובה, שוודאי אין לזה דין נודר לחברו בשביל טובה דהא בעינן שיעשה חברו הטובה עבור נדרו וכמבואר בל' הרמ"א בסעיף י"ד שם "בשביל נדרו" ועיין שם בש"ך (ס"ק מ"א), וא"כ יש לדון גם בנ"ד כיון שהיה בדעתו בכל ער"ה להתחרט מנדרו וקמי שמיא גליא, וא"כ ישועת ה' שבאה לו לא באה לו עבור נדרו ולא יהיה בזה דין נודר בעת צרה כיון שחזר מנדרו קודם בוא ישועתו, גם שההיתר של הנדר יהיה אח"כ כשיחול נדרו

מ"מ נראה לענ"ד שז"א, שדוקא באדם לחברו ודאי דמסתברא שאם נעשה הטובה לחברו אחרי שחזר השני הנודר מן מה שנדר לו א"כ לא נעשה הטובה מאת חברו עבור, נדרו, משא"כ בנדר לפני הקב"ה הגם שתשועתו באה לאחר שהתחרט מנדרו מ"מ יכול להיות שנגזר עליו טובתו מהקב"ה בשביל נדרו לד' ודבר ד' יקום לעולם, וכמו שאמרו רז"ל מעולם לא יצא מדה טובה מלפני הקב"ה וחזר בו, וא"כ גם הישועה הבאה לאחר כמה שנים חשיבא כבא אז בעת נדרו ונחשב שפיר שהטובה באה לו בשביל הנדר שאין להתירו

והנה לדון בזה שיועיל התרה משום דקיי"ל שלדבר מצוה יש התיר גם נדר בעת צרה וזה נחשב לדבר מצוה לחזק גופו למלאכת שמים בלמוד התוה"ק, קשה לסמוך ע"ז כי מי יודע זאת דיכול להיות שבאכילת לחם ומים ושארי פרפראות שאינם מן החי יספיק לו ליום ב' וה' עד הערב,