באר משה (דנשבסקי) א קג

כו' כיון שאין מוטעה בעיקר צריך לומר בפירוש הטעם שבגללו נדר ואז בטל הנדר אם נבטל הטעם עיי"ש

והרמב"ם בפ"ח מהל' נדרים ה"ד כתב גבי ראה אותן שאוכלים תאנים כו' אע"פ שלא פירש הסיבה שבגללה נדר הרי זה כמו שפירש שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שהן זרים, וכן הוא סיגנון דבריו של הריטב"א בביאורו להל' נדרים להרמב"ן ז"ל וז"ל שם, דאנן סהדי שלא היה מעולם דעתו על אביו ועל אחיו ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי דזהו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהן דברים עכ"ל הריטב"א שם, וא"כ בנשבע לישא פלונית כל שלא אמר בעת שבועתו שלכך נודר מפני שמשפחתה נאה לא תיבטל השבועה עבור זה ויהיה נחשב זה לדברים שבלב, אלא אפילו לדעת הרמב"ם והריטב"א שמפרשים הטעם משום שיש כאן דבר מוכיח לכל והוה דברים שבלבו ובלב כל אדם, מ"מ יש לעיין בענין זה אם אפשר לדמות לזה הא דפשעה אחות המשודכת בעובדא דהרא"ש הנ"ל, אם כי הרבה פורשים בישראל מזה מ"מ מאן לימא לן שהוא הנשבע מכלל הפרושים בזה אחרי שמדינא מותר ואולי לאו גברא קפדנא הוא, והרבה יש שאין מקפידין שהרי גם אותם שיש בהם פגם משפחה כזה אין נשארים פנויות וא"כ איך נוכל לומר ע"ז דהוה דבר מוכיח להדיא, ע"כ נראה לענ"ד לומר בדברי הרא"ש כמש"כ שכיון שאנו דנין על הקנס שפיר י"ל שעל חיוב הקנס לא נתחייב על אופן שינוי כזה רק באופן חזרה הרגיל להיות משינוי הדעת וכדומה, וזה דומה לקיבל עליו נדר אם לא יבוא אצל חברו להתארח אצלו שחלה בנו חשוב אונס להפטר מנדרו גם שבאמת אינו אונס גמור, כמו שכתב הר"ן במתניתין בנדרים (דף כ"ז ע"א) מפני שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חברו אלא כשיכול לבוא בלא אונס כלל, וה"נ לא עלה על דעתו להתחייב בקנס בחזרתו אלא כשיכול לישאנה בלי סיבה הגורמת עיכוב, וזהו כוונת הרמ"א גם בדברי הרשב"א, שהרשב"א לא קאמר רק לפטור מן הקנס, ואין כוונת הרמ"א בדרכי משה שחיוב ממון קיל מענין נדרים ושבועות רק כוונתו שחיוב הקנס שלא נתחייב בהחלט רק אם יעבור, ואמרינן בכוונתו מצד האומדנא שלא התחייב בקנס רק אם יחזור בלי סיבת האונס הגורמת את החזרה ושפיר מדמי להא שלא נתכוונה אלא להגון לה, וכמו שאנו מפרשים מצד האומדנא כוונתה, ובאמת אין זה ביטול לנדרה רק פירוש שלזה כיוונה, וה"נ האומדן דעת מפרש להחיוב של הקנס שלא כיון על חזרה כזו, אמנם אם נשבעו לישא זא"ז בהחלט בזה צריכין אנו לדבר מוכיח בהחלט שעל אופן כזה לא נשבעו, וזה לא נתברר לנו בהחלט בבירור אם מקפיד לגמרי על דבר כזה וכמש"כ

ומעתה א"ש מה שהקשה הנו"ב מהא דתשובת הרא"ש כלל ח' המובא בשו"ע יו"ד סי' רל"ב במי ששידך בתו ונתקלקלו החובות שאין מחויב למכור בית דירתו, זה אין קשה על דברי הרמ"א כיון שגם לפי האומדנא שאנו אומרים אין אנו מבטלים את שבועתו, רק שאנו מפרשים אותו שכן כוונתו לתן הנדוניא מן חובותיו וחפציו וקרקעות לבד בית דירתו וכלי תשמישו, גם מהא דתשובת הרמב"ן בנשבע הבן ואח"כ הוצרך אביו לצאת מן העיר ואין להבן פרנסה זולת אביו, התם הוי דבר מוכיח בבירור שהבן לא היה נשבע אם היה יודע שלא יוכל להתפרנס אצל אביו באשר אין לו להבן פרנסה זולת אביו, ונאמר שהרמב"ן אזיל בשיטת הרמב"ם והריטב"א שכל שהדבר מוכיח להדיא בטל הנדר, אבל נידון דתשובת הרא"ש ורשב"א בפגם הנמצא במשפחת המשודכים אין כאן דבר מוכיח להדיא בהחלט ברור רק שמועיל זה לענין להסיר מעליו חיוב הקנס וכמוש"כ

גם מה שהקשה שם הנו"ב על הרמ"א וז"ל, ועוד נראה לענ"ד שזה בזה תלוי כיון שפסק החיוב ממילא בטלה השבועה, והרי זה דומה לנשבע לפרוע לחברו והגיע השמטה שפטור מן השבועה כו' עכ"ל יעו"ש, ולפי דעתי הקלושה לא זכיתי להבין דבריו ודמיונו כלל, הא התם בנשבע לפרוע הרי נשבע לשלם חובו וכל שאין כאן חוב אין כאן שם פרעון וממילא בטלה שבועתו, משא"כ בנשבע לישא אותה בחופה וקידושין הכי אם אין עליו חיוב לישא אותה אין יכול לקיים שבועתו לישא אותה בחופה וקידושין ולכן גם אם התחייבותו בטלה מ"מ שבועתו לא נבטלה, אך זה ודאי יש לומר שאם נשבע בלשון שבועתו שיקיים התחייבותו בזה היה דומה שפיר להתם שכל שאין כאן עליו התחייבות מן הדין אין כאן שבועה, ובר מן דין כיון שבאמת אין מועיל קנין להתחייב לישאנה כמו שפסק הסמ"ע בחו"מ (סי' רמ"ג ס"ק י"ב), וכל ההתחייבות הוא רק על הקנס ושבועה באה על עצם מעשה הנישואין ואין השבועה באה לקיים המחויב לה רק לישא אותה וגם התחייב על זה בקנס, וע"כ אף אם שהקנס בטל אבל להשבועה אין שייך זה

וא"כ לפי מה שביארנו הדברים אין כאן סתירה מד' הרשב"א והרא"ש לדעת רמ"א שאביא בשם מהר"ם, וגם דעת מהרי"ק בשורש ק"א, אם כי הוא מיירי בפירוש בשבועה ג"כ, מ"מ בעובדא דידיה שנשתגעה שזה הוה דבר מוכיח להדיא אצל כל אדם שיש בזה להדיא קפידא לכל והוה אומדנא ברורה שעל דעת כן לא קבל עליו לישא אותה בזה גם השבועה בטלה לשיטת הרמב"ם. והרמב"ן והריטב"א שהבאנו לעיל, והגם שהנו"ב האריך להוכיח שממון ושבועה שוין הן אה"נ, והדמיון הוא כמו שמועיל אומדנא לענין חיוב הקנס שעל אופן זה לא התחייב בקנס, כן תועיל האומדן דעת הברור שעל אופן זה לא התחייב וגם לא קבל עליו בשבועה, אך האופן שכתבנו למעלה שהוא על חיוב הקנס יש כאן אומדנא שעל חזרה כזו לא התחייב אבל על השבועה לישא אותה אין כאן אומדנא ברורה כי י"ל שרוצה לישא אותה בכל גוונא, וכל שאין האומדנא דבר ברור לא נבטלה השבועה, ודברי רמ"א יתפרשו כן דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לב"ד בעודו בקלקולו וא"א לה להנשא לו ואין פירושו שא"א כלל שבאמת אפשר הוא והנישואין חלין ע"פ ד"ת, אלא כוונתו שא"א לה לסבול דבר זה וכל בנות ישראל אין עושות כן להנשא לכזה, וא"כ באומדן מוכיח כזה שפיר בטלה השבועה וכמוש"כ, משא"כ אחר שחזר בתשובה או בפגם משפחתו שאפשר להנשא לו ויש נשים שרצונם בכך א"כ אין כאן מוכיח ברור ומוחלט לבטל השבועה ע"כ חלה השבועה ואין בטלה, זהו הנראה לענ"ד לבאר ולישב ד' הרמ"א ז"ל

וממילא לפי דברי הרמ"א ביו"ד הנז"ל החולק על דעת המחבר ביו"ד ובאה"ע, ה"ה שיהיה חילוק ביניהם גם לענין נמצא הפגם גם קודם ההתקשרות במשפחת אחד מהם שלא נודע להשני לענין השבועה וחה"ק הכרוך בהתקשרות, [ויעויין בהגר"א ז"ל ביו"ד שם שחוכך להחמיר שגם אם בא בעודו בהמרותו צריך חרטה והתרה לשבועתו דאין פותחין בנולד, ואם היה הפגם מקודם ולא נודע לו בזה יועיל התרה מטעם זה גופו], וכן יש להעיר לחזק ד' הרמ"א מה שמצינו באיסורי תורה חייבי לאוין ועשה שגם בלא הכיר בה דהסכמת הפוסקים דהוה קידושין [ויעויין בזה בספר באר יצחק חלק אה"ע סי' ג' שהאריך בזה], ואין דומה למומין ששם אמרינן בסתם אין אדם מתפייס במומין והוה מקח טעות ולענין קידושין רק צריך גט מדבריהם או מספיקא לרבא וכמו שביאר הר"ן בפ' אלמנה בכתובות החילוק שבין מומין לאיסורין, ואם באיסור תורה לא אמרינן דהוה אומדנא ברורה דאדם מקפיד ע"ז שיחשב בסתמא כאלו התנה משום