באר משה (דנשבסקי) א קב

הגמ' שם מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני הוה, הרי גם שהורתו של הולד מן המצרי הפגום בעודו בגיותו אפ"ה נחשב לשני מפני שאין אנו הולכים אחר ההריון כ"א אחר הלידה שבעת לידתה נולד מכשרה שלא מהפגום, וא"כ ה"נ בעובדא של הח"ס והנו"ב שהאשה אשת החוטא אשה כשרה היתה ורק הפגם היה בהאב, א"כ יש לומר שפיר שהולד הנולד יש לחשבו שני ובנו לשלישי ובו נפסקת הזוהמא באופן שאין לחוש לזרעו שיהיה בהם פגם ח"ו, משא"כ במה שהביאו ראיה מהא דיתרו וכדומה שם הראשון היה שנפגם מאביו ואמו וע"כ כיון שנתגייר נחשב לראשון וצריכים שני דורות בלעדו, ועכ"פ איך שיהיה גם אם נאמר שלא כאשר העירותי לדברי הח"ס ונאמר שבנו של הפושע גם הנולד מאשה כשירה מקרי ראשון, מ"מ בבתו מאשה כשרה כיון שמצד אמה היא ממשפחה כשירה שפיר נקראת בת טובים גם שאביה הוא ראשון בכשרות וכמו שכ' בדברינו לעיל מדברי התוס' בב"ב, והרוצה לדבק בה באופן כזה יזכה לזרע כשר והגון

עוד אמרתי להביא ראיה למש"כ מהא דאיתא בנדרים (מ"ה ע"א) ר"מ אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה, וקיי"ל לדינא שגם אם מת אחר שנדר בטל הנדר שנעשה כתולה נדרו בדבר וכן פסקו בשו"ע (בסי' רל"ב סעיף מ"ה) שמותר בלא היתר חכם, ומעתה ניחזי אנן אם נאמר שהלשון מתפרש כך כל זמן שאביה רע וא"כ מאי השמיענו התנא רבותא שמותר אחרי שהלשון מפורש שלא אמר רק כל זמן שאביה רע, וגם מה שייך זה לנולד הלא הוא דומה לאומר קונם עד זמן פלוני, אלא נראה ומסתבר לומר שביאור הענין כן הוא, שהוא לא עלה על דעתו לפרש שאוסר עצמו רק כל זמן שיהיה אביה רע בעולם רק הוא גלה דעתו בעת שנדר נדרו שכוונת נדרו שאוסר עצמו בפלונית מפני רעת אביה, וע"כ אמדינן לדעתו באומדנא ברורה שכוונת נדרו הוא רק בעוד שהוא ברשעו בעולם ולא כשמת או שעשה תשובה, וזהו שהשמיענו התנא שהוא כנולד, פירוש הדברים שלכאורה הוא כנולד מפני שיש לומר כיון שזה לא אסיק אדעתיה שיהיה שינוי א"כ בדעתו היה לאוסרה עליו בהחלט וע"כ גם שיבטל הטעם מ"מ נדרו לא יבטל, לזאת השמיענו התנא שבאמת אינו כן שלעשות פתח מנולד לעקור נדרו מעיקרא לא עבדינן משא"כ בזה האופן אין כאן עקירת הנדר רק שלפי כוונתו אמדינן שזמן משך הנדר לא יהיה רק כשאביה חי ברשעו, וכיון שבארנו שמצד האומדנא מפרשים אנו לנדרו כן, וא"כ צריך לדון מנ"ל להתיר בלא פתח ושאלה דילמא כוונת נדרו הוא מצד שאביה רע וע"כ אין רוצה לקחת בתו מחשש לעז ועונש פן יהיו נפקדים ח"ו בעונותיו, א"ו שכל הקפידות אינם חשובות, ואומדנא ברורה היא שקפידת האדם ברעת אביה הוא רק בעודו חי ברשעו או מצד הבזיון או מצד התדבקות זרעו בו שיש לחוש לזה שילכו אצל אבי אמם, אבל לחשש עונש ח"ו אין לחוש כי אין נענשים בעון אבי אמם, וחשש פגם בזרעו ג"כ שאין לחוש לבת מצד אביה היכא שאמה כשירה היא שאין לחוש היכא שנולדה קודם חטאו, והכא כיון שאומר בנדרו שאביה רע ולא אמר שנולדה מרע משמע שקפידא דידיה הוא מפני שהוא עכשיו רע ומצד זה אין כאן פגם, וא"כ נילף מכל שכן, אם חזקה האומדנא להקל שאין אדם מקפיד על רשעת אביה רק בעודו חי בקלקולו, והיאך נאמר שהיא אומדנא ברורה שאדם חש ע"ז לפגם ועונש, ומעתה שפיר י"ל שאין לנו אלא דברי הרא"ש וכיוצא, בו ששם הפגם הוא קרוב ועודו בעולם וכמו שכתבתי

ועתה אבוא לדון בדברי הנו"ב שבתשובה הנ"ל במה שהקשה על הרמ"א ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף מ"ג), שכתב לחלק דהיכא דאפשר להנשא חלה השבועה וחילק בין קנס לשבועה, וכתב בדרכי משה ומיהו אפשר דהרשב"א לא קאמר רק לפוטרו מן הקנס, וע"ז הקשה הנו"ב טובא דהרשב"א גופא קאמר בתשובתו דאזלינן בתר אומדנא בשבועות ונדרים כדקאמרינן שלא נתכוונה אלא להגון, וא"כ עיקר ראיתו משבועות ונדרים, ועוד הקשה מדברי הרא"ש בתשובתו מי ששידך בתו ונתקלקל החובות שגם שנשבע אמרינן אומדנא שלא נשבע ע"ד למכור ביתו וכן הובא שם ביו"ד (סי' רל"ב) בשם הרמב"ן, וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין להבן פרנסה זולת אביו שבטלה שבועתו ועוד הרבה להקשות על הרמ"א יעו"ש

ולפענ"ד נראה ליישב שדברי הרמ"א נכונים, ומקודם אבאר דברי הרא"ש בתשו' בכלל ל"ד (סי' א') בעובדא דידיה דפשעה אחות המשודכת וז"ל שם, וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין פ' מי שאחזו, אונסא דלא שכיח הוא וכו' אלמא חזינן דאע"ג דקבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד אפ"ה אונסא דלא שכיח לא קבל עליו, כש"כ בנ"ד דלא קבל עליו להתחייב בקנס אף אם יהיה לו אונס כל שכן שבאונס כזה שאינו רגיל בבנות ישראל והוא פגם משפחה דאדעתא דהכי לא שעבד עצמו עכ"ל הרא"ש. ולכאורה צ"ע מאי מייתי הרא"ש ראיה מהא דמי שאחזו הא התם כיון שכל שאנו דנין הוא על התחייבותו לפצות מן האונסין ואמרינן שע"ז לא קבל ולא נכלל זה בלשונו האונס דלא שכיח, משא"כ כאן הוא קבל עליו לישא אותה והתחייב עצמו בקנס לזה שלא יחזור וא"כ כיון שהוא חוזר מלישא אותה יהיה מאיזה דבר שיהיה מ"מ בזה גופא אינו אונס דהא אפשר לו לישא אותה, ועיקר הדבר שבאופן כזה לא חייב עצמו בזה אין להביא ראיה מהא דגיטין. ונראה לענ"ד לומר בכוונת הרא"ש דבאמת בעובדא של הרא"ש לא חקר כלל על עצם הקנין שגמרו ביניהם לישא זא"ז שהרי הוא קנין דברים בעלמא כמבואר בסמ"ע בחו"מ (סי' רמ"ג) וגם שבועה לא היה שם, רק שדן על הקנס וסברת הרא"ש כך היא, דכמו שאמרינן בגיטין (ע"ג ע"א) דבקבלתו על כל אונסין אמרינן שלא היה בדעתו קבל את האונסין דלא שכיחי, הגם שבלשון אונסין נכללים גם המה ויכולים גם האונסין דלא שכיחי להכנס בלשון אונסין מ"מ מצד אומדן דעת אמרינן שכיון שלא שכיחי לא נכנסו בכלל כוונתו, וה"נ בקבלת הקנס עליו אם יחזור לא קבל עליו רק אם יחזור מסיבת דברים השכיחים הרגילים שלא ישרו בעיניהם וכדומה, אבל לא היכא שסיבת החזרה הוא מצד דבר שלא שכיח והוא אנוס בזה, פירוש הדבר שלא נחשב פושע שרוצה לחזור עבור זה כי הרבה פורשים בישראל מלהתערב בפגם כזה כו', וכל הענינים שהביא הרא"ש בתשובתו הנ"ל הרבה ענינים שמועיל בהם אומדנא, אם שכל ענין וענין הוא דבר בפני עצמו מ"מ בכלל מייתי ראיה מכל הדברים שמצינו בדברי חז"ל שהאומדנא מועיל בהו שמזה אנו רואין שאומדנא מבאר כוונתו, וה"נ גם שהתנה סתם אם אחזור אתחייב בקנס כך וכך מ"מ מועיל האומדן דעת שכוונתו על חזרות הרגילות היינו שחוזר מהבטחתו וכדומה, ולא הבאה ע"י הסיבה אשר היא גורמת החזרה כפי דרך הרבה קדושים בישראל שמונעים מזה

ומעתה שפיר י"ל גם בדעת הרא"ש שאם היה נשבע מפורש לישא את המשודכת לא היה הרא"ש מיקל לבטל שבועתו מצד אומדנא זו, וכן אם היה קנין על זה לחייבו לישא אותה היינו אומרים ג"כ שלא בטל עבור אומדנא זו מצד הפגם, דהנה מצינו שהר"ן כתב בנדרים (כ"ה ע"ב) הטעם לחלק הא דבאביו ואחיו ביניהם בטל הנדר בסתם באומר אילו הייתי יודע שאביו ואחיו ביניהם לא הייתי נודר, ואילו בקונם אשתי נהנית לי צריך לומר בפירוש שגנבה את כיסי כו' ואז בנודע שלא גנבה כו' הוי נדר טעות, משום דבאביו ואחיו ביניהם הוא מוטעה בעיקר הנדר שעל אביו לא חשב לנדור וכל שהוא מוטעה בעיקר הנדר אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו, אבל בקונם אשתי