באר משה (דנשבסקי) א ק

ולענ"ד צ"ע דבריו ביסודו שכיון שמצינו במי תמציות שלא פסקו שתה טמא כו' טהור א"כ חזינן שהמים סלקו בהו השקה וכיון שהמים נטהרו אין יכולים לפסול במקוה, הא מצינו במי גבא ומי גשמים שהדין בהם שאם נפלו בהם ג' לוגין מים טמאים שטמאים כל המים, ואפ"ה איתא בתוספתא הובא בר"ש שם בפ"א שאם רבו מי גשמים על המים שבגבא היינו שירדו עליהם גשמים אח"כ וקאמרי ב"ה שאם רבו טהורין לחלה ולתרומה, הרי רואין אנו שריבוי הגשמים הבא אח"כ מטהר למים הטמאים, ואפ"ה איתא שם בתוספתא שאם נפלו בה ג' לוגין טמאים ואח"כ רבו עליהן מי גשמים שטהורין לחלה ולתרומה ופסולין להקוות עליהם, וא"כ חזינן הגם שהמים הטמאים נטהרים מטומאתן מ"מ דין שאובין לא ירד מהם ופוסלין להמקוה, וה"נ נימא במי תמציות שלא פסקו הגם שמטהרים להמים הטמאים מ"מ מדין שאובין לפסול להמקוה לא ירדו

הן אמת שיש לחלק זה של מי התמציות שלא פסקו מדין ריבוי המי גשמים על המי גבא שנטמאו, משום ששם טהרתן בא מצד ביטול ברוב ולכן תורת שאובין לא ירד מעליהם משא"כ במי תמציות שהמה מטהרים את המים הטמאים מתורת השקה וחשבינן להמים הטמאים כנזרעו במים האלו של המי תמציות שלא פסקו ע"כ מסיר זה גם שם שאובין מן המים שנפלו לתוך מי התמציות, מ"מ יש לומר מאין נחליט חילוק זה אחרי שמצינו שמטהר מטומאה ומ"מ אין מסיר מן המים שם שאובין בהא דרבו הגשמים על המי גבאים, אולי גם במי תמציות שלא פסקו ג"כ כן הדין שמטהר להמים הטמאים ומ"מ דין שאובין אין מסיר מהמים השאובין שנפלו לתוך המי תמציות קודם שיש בהם מ' סאה, וכל ראית העונג יו"ט מדברי מהרי"ק שהחליט שגם להנך דסברי שלאדם צריך גם במעיין מ' סאה ואפ"ה אין שאובין פוסלין בו משום דהמים נטהרים ע"י השקה להמי מעין דחשבינן כזרועים וע"כ בטלה מהם תורת שאובין ג"כ וה"נ מדמי מי תמציות שלא פסקו לזה, לענ"ד אין דומה להתם, בשלמא במעין הגם שלאדם צריך מ' סאה מ"מ כיון שלכלים סגי בכל שהוא ולכן כיון שחיבור השאובין להמעין מועיל לבטל מהם תורת שאובין לענין טבילת כלים שמצטרפים להיות מקוה לטבול בהם כלים ממילא גם לאדם בטל מהם, מה שאין כן הכא בחיבורם למי התמציות שלא פסקו שפחותים המה ממ' סאה וא"כ אין ראוין לשום טבילה, לכן שפיר נוכל לומר ע"ז שנהי שירד מהם הטומאה ע"י התחברותן למי התמציות הטהורים מ"מ דין שאובין לא נתבטל מהם, וכל ההוכחה מלשון הרא"ש בפ' מרובה שהוכיח ששאובין אין פוסלין למקוה שלימה של מ' סאה וז"ל, ובלא ראיה נמי סברא הוא דהא בהשקה נעשה זרועין ליטהר מטומאתן וה"ה להטביל בהם עכ"ל, ולכן מדמי ג"כ לענין מי תמציות כיון שמטהרין להמים ונעשו זרועין לטהר מטומאתן ה"ה להטביל בהם, יש לומר בכוונת לשון הרא"ש שזאת ידענו שחיבור כשפה"נ למקוה מועיל לעשות המחוברת למקוה דין מקוה כשרה אלא שנאמר שבזה ששפך הרבה שאובין לתוך מקוה בטלו שאובין להמקוה וע"ז מוכיח הסברא כיון שמועיל הזריעה לטהר מטומאתן וע"כ אין מבטלים להמקוה הכשרה ונעשה מחובר להם ודין מקוה עליהם ג"כ, משא"כ בהא שמחובר רק למים כשרים שראוים להיות מקוה כשיהיה בהם שיעור, אבל לע"ע אין זה מקוה, ונהי שמטהרין להמים מטומאתן מ"מ מדין שאובין לא ניתקו

ועוד קצת ראיה ממה דבמתניתין חשיב מעלות של המקוואות ומי תמציות חשיב אותם למעלה ממי גבאים שהטמאים מתבטלים בהם ובתוספתא, קתני שמטבילין בהם המים, ולמה לא חשוב המעלה שאין מי שאובין פוסל. בהם, ועוד היה ראוי לחשוב זה שגם אם ירבו בהם מים שאובין יהיו כשרים לטבול בהם ומדלא חשיב המעלה הזו מכלל דריבוי השאובין פוסל בהם בודאי, וא"כ כי היכי דלא מהני חשיבות במי תמציות לריבוי השאובין ה"ה שלא יועיל גם להסיר הג' לוגין משאיבתן שלא יפסלו המקוה, ע"כ נראה שדברי המ"י צודקים בזה שאם היה מי תמציות ודאי כיון דבעי מ' סאה גם לטבילת כלים ממילא יפסול בהם שאובין

והנה שם בתשובה הנ"ל בענג יו"ט הוכיח דשיטת מהרי"ק ג"כ שאם הוא מי תמציות שלא פסקו אין ג' לוגין מים שאובין פוסל בהם אפילו קודם שהיה בהם מ' סאה כמו שכתב בד"ה תדע. והנה עיינתי שם בדברי מהרי"ק בסי' י"א, ואף שכתב שם בלשונו על מעיין שגם לדעת הסוברים דלאדם בעינן גם במעיין מ' סאה מ"מ אין מי שאובין פוסלין בו משום דלא גרע מעיין שאין בו מ' סאה ממי תמציות שלא פסקו שאע"פ שאין בהם מ' סאה מטהרים את המים מטומאתן, וק"ו הדברים אם במקום שאין מטהרים ידים וכלים טהרו את המים מטומאתן מקום שמטהרין ידים וכלים (הוא מעיין שאין בו מ' סאה) כ"ש שיטהרו את המים מטומאה, ואם העלו את המים הטמאים מטומאה לטהרה כ"ש שיעלו את המים הנמשכים להכשירן במי גשמים, ומזה הוכיח העונג יו"ט שלדעתו במי תמציות שלא פסקו גם שאין בו מ' סאה אין מי שאובין פוסלין בו, ומחמת זה הסיר את כוונת המהרי"ט שחושב את בארות החפורות בעומק שהם כמי תמציות שפסקו ולכן מים שאובין פוסלין בו, ובאמת אין סברא לומר כן שיחשוב הבארות שבוצצין בהם המים שכן מפורש בדברי מהרי"ט וז"ל, והני ודאי אין להם דין מעיין אפילו בזמן שבוצצין] כמו תמציות שפסקו, וע"כ נראה דזה סובר מהרי"ט ג"כ שגם מי תמציות שלא פסקו הגם שמעלין מטומאה לטהר את המים מ"מ אין מבטל מהם תורת שאובין ופוסלין המקוה כיון שאין כאן על המי תמציות שלא פסקו שם מקוה לכל דבר, ומש"כ הק"ו אם העלו מטומאה לטהרה כ"ש שיעלו את המים להכשירן, כוונתו הוא רק שיעלו את המים להכשירן שכל המקוה יש לה כשרות לטבילה לכלים ולידים, אבל במי תמציות שלא פסקו שבעינן ארבעים סאה וכל שהוא פחות ממ' סאה שאין להם הכשר מקוה אין מוציאין את השאובין מדין שאובין, כ"נ לענ"ד וכמו שכ' והוכחתי מדינא של ריבוי הגשמים אחרי ששתה הטמא, אף שמים נטהרין בריבוי הגשמים באם היה שם ג' לוגין מים טמאים מ"מ המקוה פסולה להקוות עליה. ובעצם ענין בארות שלנו החפורים בעומק אם יש עליהם חששא של חופר בצד הנהר, עיין בתשובות עין יצחק (בסי' כ' ובסי' כ"א) שהאריך בענין זה ודבריו נחמדים מאוד, ובענין חשש ג' לוגין שהוא ספיקא דרבנן ודאי שיש להקל בזה: סימן לז

נשאלתי מאחד שהתקשר בקישורי התנאים לבנו עם בת אחד נכבד, ואחרי ההתקשרות נודע לו שאביו של אבי הכלה בעוד הי' בחייו פשע וכפר וכבר הלך כמה שנים שאינו בעולם אם רשאי עבור זה לבטל ההתקשרות ולא יהיה עליו חשש עון מתקנת וח' הקהלות שנתקן על זה כמבואר בדברי הקדמונים וכבר דבר בכעין זה הנוב"ק בחלק יו"ד (סי' ס"ט, ובח"ס בחלק אה"ע סי' קי"ג)

והנה במש"כ הנו"ב שם (בסי' ס"ט) בעובדא דידיה שזה עדיפא מהא דתשובת הרא"ש בהא דהמירה לדת ישמעלים אחות המשודכת שבכאן יש לעז פגם ועונש ח"ו לענין זרעו דהאי גברא אם יהיה מוכרח לישאנה, והנה חשש הלעז מובן לכל שזהו חשש קלוש כי ראיתו של הנו"ב