באר מרדכי צז

בכאן שייך לו להורינו שיעור המקוה וכאשר הזכיר בעצמו שכבר הזכירו פעמים רבות. והנלפענ"ד אחר רוב היגיע' ענין עמוק מאוד בס"ד והוא דהנה הב"י הזכיר דהמעיין בגוף התוספתא בענינים המבוארים שמיירי בענינים של מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ועיין בתשו' הריב"ש שמובא בב"י שכתב וז"ל נראה שלא פירשה לזו הרמב"ם במקוה מצומצם וכו' ונרא' שדקדק זה מדקתני בתוספתא ברישא הטביל בו דמשמע דקאי אמקוה מצומצם דסליק מיני' ובהא דהקופץ קתני הקופץ למקוה משמע דבכל מקוה קאמר עכל"ק וזה ג"כ רצה רבינו הגדול להודיענו דהנה הכוונה הפשוטה של התוספתא יהי' שהו' מטעם שהו' בו שיעור מקוה מצומצם ובאמת גם בעיניי הטרוטות כפי הענין שמיירי במ' סאה מכוונות אולם כבר הזכיר הריב"ש הנ"ל שכיון שאיתא הטובל במקוה מוכח שהיינו במקוה שיש בו כשיעור וזה שהורה לנו ולשון התוספתא וכו' הקופץ למקוה ולכאור' יעלה בלב האדם לומר שמיירי בשיעור מצומצם ע"ז קאמר וממה שראוי שתדעוהו ששיעור מקוה וכו' ר"ל וכאן אית' הקופץ למקוה א"כ ע"כ מיירי בשיעור מקוה כיון דלא תנן הקופץ בו וא"כ ע"כ הטעם משום שיהי' הכוונה הנכונ' לטביל' ולא משום שאינו טהור' בחולין בלא כוונה אלא שיהי' בו הכוונ' לטביל' כדי שיהי' טביל' כהוגן הן מצד שיהי' כל גופו עולה בהם והן מצד חציצת והן מצד שיהי' בית הסתרים ראוים לביאת מים ובזה יהיו אילו השלש הלכות ברמב"ם משולבים אשה אב אחותי בהלכ' ז' כל הטובל וכו' ובזה יבואר ג"כ הלכ' ט' וסמך לו ה"י ודו"ק. ובדרך אגב ארשום בזה בס"ד בסימן ר"א סעיף ס"א הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו המים דרך כולו טהור מקורו מהתוספתא רפ"ח והנה בתוספתא שלפנינו הגירסא "כפת" ידיו עיי"ש ובאמת למעיין בתוספתא מוכח שהו' משום שבעי שיהי' ראוי לביאת מים כאשר סמך לו בענין רגליו מלאים אבק וכל התוספת' מיירי שם מדיני חציצה עיי"ש אולם הרמב"ם בפ"א הלכ' ט' שהביאו כתב "הכופת" ולא "הכופה" ועיין בכ"מ שפי' שלא טבל כדרך גדילתו ועיין בב"י סי' קצ"ח ובד"מ שם אות ט"ו ודו"ק. והנה הך תוספתא מובא בר"ש פרק עשירי משנה ד' ועיין בדברי חמודות על הרא"ש סי' פ' עיי"ש שביאר פי' הר"ש מעל התוספתא משום שבעי שיהי' בו בית הסתרים ראוי לביאת מים ועיין בסי' קצ"ח סעיף ל"ז ודו"ק בהלכה י' ואעפ"כ צריכין להיות ראוי שיבוא בהם מים בענין זה מצאתי פלוגתא בין הפוסקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ויען שהוא נפק"מ גדול להרב' דיני טביל' ובפרט בענין פלאמבען וכהנה ראיתי לעיין בו ולהציע מה שראיתי בו בס"ד (ועיין בסי' קצ"ח סעיף מ"ג וסעיף כ"ד) ועיין במשנה למלך במקומו בשם הריטב"א בשם רבו שהוא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מה"ת שויהו רבנן לענין טהר' נמי כגלוי עכ"ל ורבו הוא הרמב"ן זי"ע (עי' שם הגדולים ריטב"א וחידושי בס"ד פרק כל הצלמים סי' ח"י וק"ל) כי כן מצאתי בחי' למס' קידושין דף כ"ה ע"א ד"ה נהי דביאת מים וכו' איכא למידק מנ"ל כלל דבעי ראוי לביאת מים ויש מפרשים לבוא בו במים בעינן מדרבנן שאעפ"י שלא הצריכו חכמים שיהי' צריך לבוא בו במים הצריכו שיהי' ראוי לכך כשם שמצאנו בתור' שהחמיר בראוי לביבה יותר מן הבילה עצמה ותיקן רבנן כעין דאורייתא: ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא כגלוי אף לענין טבילה גלוי הוא שצריך לומר שיהי' ראוי לביאת מים עכ"ל וביאור "ואפשר" שכתב הוא לומר הטעם שעכ"פ הו' מדרבנן וכן נרא' מדברי הריטב"א בכאן והנה בשו"ת נודע ביהודא קמא סי' ס"ד הביא המל"מ הנ"ל וכ' שהוא כלל גדול לענין חציצה עיי"ש ותמוה מאוד שלא זכרו שהם נגד דברי התוס' במקומו בקידושין כ"ה וכן במנחות דף י"ח שהקש' התוס' קושי' זו ותי' דמכל בשרו דרשינן לי' דאע"ג דכל בשרו למעט בית הסתרים מ"מ מדכתיב כל מרבינן בית הסתרים לענין זה שיהי' ראוי לביאת מים. וסעי' במרומים אחרי אמרי זאת מצאתי בהג"ה מפרשי הים בקידושין שעוררו בזה ובאמת גם מהם נעלם שבחידושי רשב"א מבוארים הן שיטת הריטב"א והרמב"ן וכן תי' התוס' באחרונ' ועיין בתוי"ט פ"ח מ"ה ד"ה א"צ שיבוא בהם וכו' וד"ה אבל טמאה היא ע"ג רוק' ובמקב' קידושין שהכריח כשיטת התוספות וממנו זי"ע לא נעלם שהו' פלוגתא בדבר וד"ק הם קילורין בעניני חציצה. ויען שיש בענין זה מבוכ' גדולה בין הפוסקים צריך אני להעתיק בכאן דברי חידושי מהרי"ט בקידושין ומקודם נציע שכבר הרגיש התוי"ט בדברי התוס' בתי' שאינו ממש אחד בקידושין ומנחות עיי"ש היטב. והנה החידושי מהרי"ט בקידושין הרגיש בקושי' התוס' שהקשו במנחות וי"ל דשאני הכא בכתיב בשרו עיי"ש אחר שהקשה קושי' התוס' דמנחות א') ועוד הא דכתיב מכל בשרו משמע אפי' בית הסתרים קש' דבשרו מאברי' משמע ב') ועוד היא גופ' תיקשי אי פשיטא לן דבשרו מאבראי משמע למה לי' להגמרא למימר אף כל דיש לפרשו הכי מה בשרו מסתמי' מאברי' כדדרשינן וידיו לא שטף אף ריבוי דכל מאברי' לענין עבודה ומה אני מקיים כל דבעי ראוי לביאת מים אבל כל שהוא ראוי לא מעכב אלא מאברי' ג') אך קש' דהך כל דרשינן לי' לשיעור' מקו' דאמרינן מים שכל גופו עולה בהם ושיער' חכמים וכו' והך קרא דבידיו לא שטף וכו' שדרשוהו התוס' לענין טביל' לא תיקש' דלענין נגיע' דרש לי' רש"י שכתב דהכי דרש בנדה דהכי איתא התם קנה בקוטומו של זב וכו' ושמעתי' דהתם לא אזלי כרש"י ומלשון נגיע' אשר יגע בו הזב דריש הנגיע' דבר שבגלוי ומצאתי כתוב שדורשין לענין טביל' מידיו לא שטף כדברי התוס' ופשטי דקרא לענין טביל' מיירי עכ"ל קדשו וממנו נלמד הרבה ענינים ובפרט שהזכיר שיטת התוס' וג"כ ששיעור מ' סאה הוא דאורייתא. ובהורוונא דמרן זי"ע אציע בזה שנלפענ"ד ובזה יתורצו דברי התוס' ומקודם אציע מה שנ"ל בס"ד והוא שג' מדריגות א) דבר הגלוי כבשרו וידיד ב) דבר בלוע והיינו נגיעת פנים ועיין רמב"ם בפ"א הלכ' ג' מהלכות טומאת מת ושם אינו צריך אפי' ביאת מים (והגם שמבואר בהג"ה סעיף נ"ג שצריכ' לבדוק עצמה אם אינו צריכ' לקטנים הוא מטעם חומרא) ג) ומקום הסתרים הוא הממוצע ביאת מים לא בעי אבל עכ"פ ראוי לביאת מים בעי וכן נרא' מהרמב"ם ואקדים עוד שהך דבעי ראוי לביאת מים הוא מטעם חציצה והם דברי המקנה עיי"ש בדברי קדשו והנה נלפענ"ד דשיטת הרמב"ם הוא ג"כ שנלמד מן וידיו לא שטף כיש מפרשים שהביא מהרי"ט וזה הבנת דברי קדשו בית הסתרים ובית מקמטים א"צ שיבא בהם מים שנאמר וכו' ואעפי"כ צריכין להיות ראוין שיבואו בהם המים ולא יהי' דבר חוצץ לפיכך אמרו חכמים ומוכח שהוא דאורייתא וג"כ סמוך לו שלא יהי' דבר חוצץ והבן, והנה כבר כתבתי שאמרינן בענינים