באר מרדכי צו

באו עליו מי המקוה יהי' הן שלא הי' בתוך המים והן שהי' חוצץ לא עלת' לו טביל' ד') וג"כ ידיו מבחוץ וז"ש בלשון קדשו "וזה שנאמר" ולא "שנאמר" והם דברי עצמו אלא כמו שאמרינן שברחיצת בשר יתפרשו ד' אבות הקדוש' שרשי דיני מקוה שורש הד') הו' ידיו לגלות שהו' בשר מבחוץ כסוגיא דקידושין כן לפי המסקנא נוכל לבאר שכמו שידיו לגלות על בשרו כן נאמר בשרו לגלות על ידו ונלמדו כל דיני מקוה ג"כ מן ידיו. – כי ג' דיני מקואות שזכרנו נלמדו מן רחיצת בשר' וכאמור והד' ענין בית הסתרים הו' ידיו לגלות כי שרשו נלמד מן ידיו ומהיי"ט הביא הרמב"ם דרשה זו בהלכות מקואות פ"א הלכ' י' וכן בהלכות טומאת מ"מ והיינו סוגיא דנדה דף מ"ג ע"א כן נאמר ג"כ שבשרו לגלות ונלמד הכול מן ידו ומקום הניחו בזה הענין מן השמים כי יגעתי בו הרבה ונאמנים עלינו עדות חז"ל יגעתי וכו' והמעיין בצדק ימצא בו טעם לשד השמן וד' הטוב יעזרנו ושמן על ראשינו לא יחסר להאיר עינינו במאור התור' בהרחבת הדעת מנוקים מכל עון ופשע ויתקיים בנו ואגור' באהליך עולמים להיות אוגר בקיץ לחמה בהצלחת והארת שמש הטוב' אכי"ר. נ"ב כי זה מידה בתור' בא זה ולימד ע"ז ובא זה ולימד ע"ז ודו"ק עיין תוי"ט שם פרק ז' מ"ז ד"ה שמימיו מרודדין עיי"ש שבעי שיהי' דומי' דביאת שמשו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת הרא"ש בשם הספרא אמור כ"ב ז' (ולכאור' יש לעיין הלא נודע הפלוגתא בש"ס שבת דף כ"ד ע"ב בענין בין השמשות ורק ר' יוסי ס"ל ביה"ש כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ועיין ש"ס ברכות ב' ובפרש"י שם ונדה נ"ג ע"א ולכאור' מוכח כר' יוסי וצ"ע וי"ל כהתוס' שבת שם ד"ה ור"י וכן צ"ל שביה"ש האמיתי לכ"ע הו' כשזה נכנס וזה יוצא ורק שבכ"ז בביאת השמש כבר נרא' נטייתו ופליגי רק במה שאנחנו רואים תחילת חשכותו והבן ואכמ"ל) ובזה נלפענ"ד ביאור המשנ' בתוספתא סוף פ"ה שנדבר בדיבור שאח"ז בס"ד הקופץ למקוה שבעי' שיהי' דומיא דביאת שמש שהולך לאט לאט ולבסוף כל היום נתכסה כן בענין זה צריך לאט לאט ולבסוף יהי' כל גופו נתכסה ומלובש בטהר' והבן בס"ד ואני אבוא ביתך ואשתחוה וכו' ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תעלו במעלות על מזבחי ר"ל שלא יעלה האדם במעלות המדרג' בפ"א ובזה יבואר המ"ת ריש כי תבוא היום הזה זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' שהו' קשה הלא הסדר כרעיי' ברכי' ואח"כ השתחוי' אלא אדם יורד לתוך שדהו ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל כל ישראל שבכאן נאמר חוץ ואכמ"ל ודו"ק בעומק הפשט. שם הלכה ט' הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכסו המים דרך כולו טהור והקופץ לתוך המקוה ה"ז מגונה והטובל פעמים במקוה ה"ז מגונ' והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה ה"ז מגונ' עכ"ל מקור מקומו הוא מתוספתא סוף פ"ה דמקואות מובא בר"ש פרק שביעי מ"ו ומוכח מהענין בהביאו שמה שהו' הכוונה משום שחסר משיעורו וכן מוכח מפסקי הרא"ש סי' כ"א עיי"ש וכן מפורש בשו"ע סי' ר"א סעיף ס"ב ובסי' קצ"ח סכ"ח עיי"ש והנה בדעת הרמב"ם בזה עיין בב"י בארוכה בסי' קצ"ח ובסי' ר"א והנה לכאור' מלישנא דאמרינן ה"ז מגונ' הנה בגוונא זה שהולך לטבול ה"ז בחזקת טומאה וכיון שיש ספק אם טבל במקוה כשירה הול"ל לטמאו ויהי' מוכח מכאן שמיירי במקוה שיש בו כשיעור ורק משום שבעי שיהי' בו כוונה וזה לכתחיל' ובפרט עיין בד"מ בסי' ר"א ס"ק כ"ז על דברי הב"י (ועיין בב"ח בסי' ר"א סעיף ס"א) והנה הריב"ש מובא בב"י יישב קושי' זו ומפני שאינו ודאי וגם דאי הו' איהו הו' חזי ומרגיש הוא מגונ' בלבד דילמא מתרמי ולא אדעתי' הבליע בנעימת דבריו זאת אולם עיין בב"י שהביא כל לשון הריב"ש ועיין בכ"מ. ופליאה נשגבה בעיני מדוע לא הזכירו רבותינו דברי רבינו בפי' המשנ' פרק שמיני מ"ה וז"ל קדשו ובית הקמטין וכו' מקום הראוי לביאת מים בעינן ר"ל שהיא תהי' מכינה אלא הקמטים שיבוא בהם מים וממה שימנעו ממנו בעת הטבילה שלא יקפוץ למקוה ולשון התוספתא הקופץ למקוה ה"ז נגונ' והאמר לחבירו וממה שראוי שתדעהו ששיעור מקוה הוא מ' סאה (עיי"ה שיעור המקו') וכבר הכפלתי ענין אילו המדות פעמים רבות ואין הלכ' כר"ש עכ"ל הרי מפורש בדברי קדשו שהטעם הוא שלא יקפוץ למקוה שזה מונע הביאת מים ובזה יהי' מובן היטב מדוע הביא הרמב"ם זה התוספתא בהלכ' ט' ובהלכ' י' מבואר הדין שבעי שיהי' בכל המקומות ראוי לביאת מים וזה יאיר לנו בדברי נר המערבי הכופת ידיו אם נכנסו המים דרך כולו טהור היינו טעם אחד לכולם וכן הטובל פעמים במקוה ג"כ כיון שטובל פעמים א"כ ע"כ בפעם הראשון לא נזהר שיהי' כל המקומות ראוים לביאת מים והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה ה"ז מגונ' זה ג"כ מטעם שאותו המקום שכובש ידו עליו אינו ראוי לביאת מים וזה בס"ד אמת ברור להמעיין בצדק הנה מקום עטי: בכאן לבאר בקיצור נמרץ בספק בטביל' בענינים הפוסלין מדרבנן, מטו"ז ס"ק כ"א מוכח שיש להקל בזה וכן משו"ע וטו"ז בס"ק כ"ו ומש"ך בשם הרוקח מוכח להחמיר עיי"ש בס"ק ג"ל וכן מרמב"ם בפ"ב בסופו וכו' הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע שבוודאי שתטהר ועיין עצי לבונה סעיף כ"ה ולפענ"ד יש לדין בו בדבר שהוחזק באיסור אי מהני ס"ס עיין ש"ך כללי ס"ס אות כ' ומנח"י שם אות ל"ו, ופר"ח, ועיין שו"ת שבות יעקב ח"א סי' מ"ו והטו"ז בעצמו ס"ל בסי' ק"י ס"ק ט"ו דבאיתחזק איסורי אפי' כמה ספיקות אסור ובכ"ז ס"ל בסי' י"ד ס"ק י"ז להקל גם בעניני שחיטה וג"כ בכאן מיקל הטו"ז וצ"ל שהכול לפי הענין אם יש סברות מכריחות להקל יש להקל. וע"כ בנידן דידן הקדים רבינו בפיהמ"ש שלו שיש בו מ' סאה בריווח ע"כ הו' רק מגונ' והטביל' עלת' לו והבן וקצרתי בזה ודו"ק היטב בס"ד ועיין שו"ת מהרש"ם (ברעזאן) ח"ב בהשמטות ומפתחות סי' ע"ב והביא דברי הס"ט ס"ק כ"ט ול"ב ועיין ח"א סי' ב' בד"ה ואולם וק"ל ועיין פתחי תשובה בכאן ס"ק ט"ז שתמה על דברי השבו"י ח"א סי' ס"ט אולם כתבתי שהכול הוא דבר הלמד מענינו ודו"ק, בפי' המשנ' והטעם שהו' רק מגונ' בהקופץ למקוה אפשר לומר משום שבעי ראוי לביאת מים הוא רק דרבנן ועיין במשנה למלך בהלכה י' שהו' דרבנן (ובס"ד נרחיב הדיבר מזה) והנה זה פליאה נשגבה מה לו לרבינו להזכיר שם שיעור המקוה כאשר כתב בלשון קדשו וממה שראוי שתדעוהו ששיעור המקוה וכו' וכבר הכפלתי ענין זה פעמים רבות ואין הלכ' כר"ש בעו"ה מה אעשה שעונותיי גרמו לי זאת שנלאתי להבין מה בעי הרמב"ם בכאן בסוף פ"ח שדיבר מענינים של חציצה וסיים בסופו ואין הלכה כר"ש השייך למשנה כאילו כל מה שדיבר