באר מרדכי צ

אילו) ומוכח מזה לפענ"ד שאינו קנין גמור ובאמת יש לעיין מ"ש מהא דסי' ק"ז שאם יש לו קרקעות שכופין אותם ע"ז ומוכח שאפי' מכר אח"כ שאין במכירתו כלום וי"ל ששם הו' השיעובד של הנכסים על הקרקעות והו' שיעובד' דאורייתא [והגם שיש מקום עיון בזה אי קיימ"ל שיעובד' דאורייתא ועיין לעיל סי' כ"ט ובתשובה הארכתי בס"ד] בכ"ז מפני תקנות העולם כופין אותם כי המלוה על קרקעות סמך והו' מפני תקנות הלווין דאל"כ מי ירצה ללוות [כמו שמבואר בש"ס בב"ת דף קע"ה כדי שלא תנעול דלת מפני לווין] ומית' לזמן מרוב' יותר מי"ב חודש שכיח] עיין בכללין סי' שס"ו ובאר רחובות בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ק"ג בענין לברך בין המצרים ברכת שהחיינו עיי"ש ופשוט וברור] משא"כ במצוה לקיים דברי המת שהו' מילתא דלא שכיח אקוני' אדינא שאינו קנין גמור ורק דברי שכ"ר ככתובים וכמסורים דמי וק"ל ובכ"ז נלפענ"ד שבענינים אילו וכיוצא בזה אמרינן דבר הלמד מענינו ובענין זה דטביל' בזמנו מוכח שהו' דאוריית' גמור מסוגי' [שהוא במסכת יומא דף ח' ג"כ] הרי שהי' שם כתוב על בשרו והנה מחיקת השם הוא דאורייתא לכ"ע ולוק' עליו ועיין רמב"ם בריש פ"ו מה"יס"ת בכ"ז למ"ד טביל' בזמנ' מצוה הותר וא"צ אפי' לחזור אחר גמר כסוגי' דשבת הנ"ל אע"כ שהו' דאורייתא ועיי"ש בהלכ' ו' ועיין בלחם משנה שם בפסקו של הרמב"ם להלכה כמאן ס"ל: אולם יש לומר שהנה דבר שאינו מתכוון מותר בכל ענינים [ולא רק בעניני שבת] ועיין בב"ק דף קי"ז וכן מכב"ה גחלת ממזבח כנודע ולענין אם דבר שאינו מתכון אם הוא אסור באיסור דאורייתא דוקא או אפי' באיסור דרבנן עיין במשנ' למלך ריש ה' שבת והנלפענ"ד שתולה אם דבר שאינו מתכון הוא איסור תורה או רק איסור דרבנן] [ועיין קובץ ריש ה' שבת] שאם הוא מדאו' ע"כ גזרו בו חכמים גם באיסור דרבנן משא"כ אם עיקר הענין הוא רק איסור דרבנן אין לך בו אלא חידושי דוק' בדאורייתא גזרו והעמידו דבריהם אבל לא בדרבנן וק"ל והנה בש"ס בפרק כל כתבי דחה שכאן הו' רק גורם ולא מוחק וגרם מחיק' לכ"ע הו' רק דרבנן וי"ל שהמקשן והתרצן פליג אם זה הו' בכלל גורם וכיון שהו' רק דרבנן ע"כ למ"ד טביל' בזמנ' מצוה הותר: ובכ"ז י"ל שמוכח מהא דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ [ועיין בסוגי' דמסכת תענית דף י"ג שמוכח שהוא כמ"ד טביל' לזמנ' מצוה ועיין לחם משנ' הנ"ל] ויוה"כ אסור ברחיצה מ"ה עינוים רחיצ' ג"כ מוכח שהו' דאורייתא ואני מצאתי דתרגם יהונתן בן עוזיאל פנחס סי' כ"ט פסוק ז' ותסגפון ית נפשתיכון מן מכלא ומשתיא מבי בני מוכח שהוא דאורייתא] ובמק"א ביארתי בס"ד באר היטב אי כל ה' ענינים דאורייתא או לא אולם הלא נחלקו בו הפוסקים וי"ל שלמ"ד טביל' בזמנו מצו' ס"ל שחמש עינוים הם דרבנן וע"כ הודח' רחיצה משא"כ למ"ד לאו מצוה ס"ל שהו' דאוריית' ע"כ לא הודחה ועיין בטור או"ח סי' תרי"א שס"ל כן עיי"ש לענין ליתן לקטנים ובסוגי' דקטן אוכל נבילות הארכתי בזה בס"ד] ועיין במשבצות סי' תרי"ג אות ד' ו']. אבל בכ"ז נלפענ"ד בס"ד שהו' דאורייתא כי האיר ד' הטוב עיני וראיתי ברש"י שבת דף ק"כ טביל' בזמנ' מצוה: דכתיב והי' לפנות ערב ירחץ במים. לאו מצוה ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ"ד לאו מצו' קרא רק עצה טובה קמ"ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר הטביל' שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהי' הערב שמש עד ליל המחרת הרי שנלמד מקראי והגם שיש מקום לדחות שהו' רק אסמכת' בעלמא אולם כבר הוכחנו לעיל דשיטת רש"י בנדה שג"כ הך דמסכת חולין דף ק"ו שנטילת ידים הו' ג"כ דאורייתא וכאמור ובפרט שיישב קראי ועוד יותר שמוכח שהו' לעיכובי ובזה נפשוט ספיק' של הב"י בסי' רע"ב כי בכאן הי' לעיכובי כיון שמתירין לטבול ביוה"כ וטעמו של דבר מפורש ברש"י תענית כדי למהר לטביל' ועוד יותר כשיטת התוס' בשם רש"י ור"ת בשבת דף קכ"א ד"ה ה"ז שאפי' למ"ד טביל' בזמנו לאו מצוה בכ"ז שרי לטבול וא"כ למ"ד מצוה היינו שהו' חוב' והגם שבסוגי' דחולין לענין נט"י כמו שהבאתי אית' שמצו' לא הו' חוב' בכ"ז אמרנו בס"ד דבר הלמד ודו"ק [והנה שיטת הפוסקים להלכ' עיין בתוס' יומא דף ח' וסוף פרק המפלת בשיטת ר"ת ור"ח ולהלן נדבר בו בס"ד] בכ"ז מדי דברי בו אציע בזה דברי רש"י בפי' התור' והי' לפנות ערב סמוך להעריב שמשו יטבול שאינו טהור בלא הערב שמש ועיין בש"ח שם ומוכח דשיטת רש"י שטביל' בזמנ' לאו מצוה וכן להלכה בשו"ע בסי' זה שרק משום מצוה עונה יש לה למהר ולא בענין אחר ועיין בסי' תקנ"ד סעיף ח' [לענין ט"ב] ובסי' תרי"ג [לענין יוה"כ] בסעיף י"ב ודו"ק ועיין היטב בב"י בסי' תקנ"ד ובדברי הב"י בסי' רע"ב אם מצו' הו' לעיכובי ג"כ [ומסתמ' כונת הב"י בגונא דמיירי שם שהו' דרבנן] נלפענ"ד להוכיח מתוס' חולין דף ק"ו ד"ה ש"מ שנים שאכלו כאחד מצו' לחלק בתי' אלא מדבריך כל חד וחד לחודי' ש"מ דמצוה לחלק דאם אית' דמותר לזמן וכו' אלא מדתניא שנים שישבו מצוה לחלק בד"א אלמא דבשנים יודעים לברך חייבים שניהם לברך עכ"ל הרי מפורש שמצו' הו' חיוב גמור דאם איתא אין התחל' לקושי' התוס' מהך דאם "רצו" דלמא מצו' ג"כ תלי' ברצון ודו"ק. ויש מקום עיון קצת בענין טביל' בזמנו מצוה אם אי אפשר לטבול בזמנו אם הו' ג"כ מצו' כשיגיע זמנו שיוכל לטבול או נאמר כיון שלא יכול לטבול בזמנו הראוי לו עבר זמנו בטל טבילתו ואין שום נפק"מ עוד אימתי יטבל או לא וג"כ אם הוא שייך גם בזה"ז ועיין בש"ס נדה דף כ"ט ב"ה אומרים שלשים וחמש בש"ס דבין ב"ש וב"ה ס"ל טבילה בזמנו מצוה ובספר ערוך כבר כתב שלא ראה טעם למה דאין לומר משום שמצוה לטהר עצמו כי זהו רק ברגל והעלה שבכל הטומאות שהצריך הכתוב למנות ימים עד שיוכל לטהר בזה אמרינן מיד שכלו שצריך לטבול שתהא הטביל' סמוך להימים שמנ' ואף שבדיעבד אינו מעכב אם טבל אחר איזהו ימים מכ"מ לא הו' הטהר' כמו שאמרה תורה שיטמא מספר ימים ואח"כ יטהר אבל בשאר טומאות נגיעה כגון טומאת נוגע במת או בזב או במצורע או טומאה שרץ ונבילה שאינם טמאים רק עד הערב בזה לא שייך טבילה בזמנו שיכול להשהות בטומאתו עד הרגל ועפי"ז עמד לימין מהרש"א שבת קי"א שהעל' דגם בכלים שייך טבילה בזמנו מצוה והפנ"י שם דחה מדברי ספרא שהובא ברש"י פרשת שמיני תנור וכיריים יותץ טמאים הם וטמאים יהי' לכם שאם רוצה לה להשהותו בטומאתו רשאי וא"כ מוכח שבכלים הטעונים טבילה יכול יכול להשהותן בטומאתן עכ"ל ולפי"ז אין ראי' משם דבתנור שטומאת ערב הוא לא שייך טבילה בזמנו מצוה אף באדם אבל במקום שיש משום טבילה בזמנו מצוה באדם דהיינו