באר מרדכי נא

שר"י מטהר לגמרי ולא מפשינן פלוגת' ור"י מטהר רק משום נדה ומטמא משום כתם משא"כ שם דף כ"ט ע"ב דמסקינן בש"ס דר"י מטהר אפי' לכתחילה וא"כ אזדה לה דברי הש"ס בכאן וסוגי' חלוקות הם וק"ל ועכ"פ הרמב"ם עם פי' לשיטתו כאמור וס"ל שטמאה נדה אבל הרשב"א שהוי ס"ל שפי' עד שאינו בדוק לה היינו סתם עד ולא בדקה מעולם ע"כ ס"ל שטהורה אפי' מגריס ועוד ודו"ק לולא דברי המ"מ שכ' שרבינו הרמב"ם ס"ל כרבי הי' נ"ל בס"ד שס"ל ג"כ כר"י שכ' אם הי' הדם כגריס ועוד הרי זו נדה הי' פחות מכאן טהורה שאינו אלא מאכולת ואם הי מטמא משום נדה הי' לו להיות כחרדל אלא שס"ל כר"י שמטמאה משום כתם ובפרט כיון שהוי שלא בהרגש' ורק לענין טהרות הוי נפק"מ ודו"ק ואם כנים דברינו שרבינו הרמב"ם ס"ל כר"י ולא כרבי הי' נ"ל בס"ד לתרץ סתירת דברי הרמב"ם שבפ"ד פסק כר"י שטמאה משום כתם ובאשה שהיתה עושה צרכי' פסק בפ"ה שטהורה לגמרי דהנה התוס' כתבו בשם ר"ח דר"י לא לגמרי מטהר וכמסקנה דר"מ משום נדה איתמר ולפי"ז הא דתנן בפרק האשה האיש והאשה שעשו צרכיהם בספל ונמצא דם דר"י מטהר ופריך הש"ס ל"ל הך בבא ומשני אי מרישא הו"א דעיבד קמ"ל סיפ' אף לכתחילה לפי' ר"ח לא קאי אף לכתחילה אריש' אלא אסיפ' דוק' ועיי"ש במהרש"א שהקשה דאכתי אי מרישא הו"א דעיבד אלא הו"ל דאי מריש' הו"א דמטהר משום כתם קמ"ל דטהור מכלום ואפשר דקאמר האי לישנ' דאי מריש' הו"א דעיבד לשנוי נמי מאי דסקד"א דלא טימא ר"מ אלא משום כתם דר"י השת' מטהר לגמרי ועיין ג"כ במהר"ם לובלין ועכ"פ לדברי לפי' ר"ח ע"כ הש"ס דהתם הו' אליב' דר"י בר חנינא וא"כ ל"ה לשיטתו סוגי דעד שאינו בדוק לה חדא עם סוגי' דאשה שהיתה עשתה צרכי' דסוגי' דאשה הוי ס"ל כקושי' הש"ס דכאן בדף י"ד כדברי ר' אחא ברי' דרבא לרב אשי [האיך הוי ר"מ כרבי ור"י כר"ח] והאמר ר' יוסי ב"ח כשטימ' ר"מ לא טימא אלא משום כתם ואילו רב משום נדה והיינו סוגי' דאשה שעשתה צרכי' דר"י מתיר לכתחילה ומסקנת הש"ס א"ל אנן הכי קאמרינן כי איתמר ההיא משום נדה איתמר והיינו כא כסוגי' הנ"ל דאשה שעשתה צרכי' והנה הדבר בספק עומד אולם הירושלמי [מובא בש"ך ס"ק מ"ד] ר"פ כל היד דאית' התם אבא [כלומר ר' יוסי] אמר כתם וכו' עיי"ש וא"כ הירושלמי מכריע דר"י גבי עד שאינו בדוק לה טמא משום כתם שאמר כן בפי' וזה נלפענ"ד שיטת הרמב"ם בפ"ד שכ' שטמאה בשיעור כתם כגריס והיינו כדברי הירושלמי הנ"ל והוא מציאה שזכו לי מן השמים בס"ד כי ר' הרמב"ם כ' שטמאה כגריס ועוד והוא ענין הכתמים ובפרט כאשר כתבנו לעיל בס"ד דכיון שהוי שלא בהרגשה הוי כתם ודו"ק ואם נאמר שאזל ר"י לשיטתו לענין עד שאינו בדוק לה לאשה שעשתה צרכי' והנה בסוגי' דף י"ד מסופק הש"ס אולם להלן דף נ"ט קאמר הש"ס בפשיטות לר"י שמטהר אפי' לכתחילה וא"כ לפי"ז הול"ל גבי כתמים דעד שאינו בדוק ג"כ לטהר לכתחילה אולם מבואר בירו' שמטמ' משום כתמים וא"כ לא שבקינן מה דברור בש"ס דף נ"ט משום הך ירושלמי, ומה דברור בירו' משום מה דמסופק הש"ס ופסקו של ר' הרמב"ם מובן היטב בפ"ד הלכה י"ט פסק כירושלמי הנ"ל דר"י מטמ' משום כתמים ובפ"ה הלכה י"ז פסק כסוגי' דף נ"ט דר"י מטהר לכתחילה וא"כ אזד' לה הסוגי' הנ"ל והוי דלא כהילכת' אלא הלכה כירושלמי ועיין ש"ך יו"ד סי' קמ"ה - א' דלא שבקינן מה דפשיט' לי' לירו' משום דמסופק הש"ס ודו"ק. וסוגי' דף כ"ט שמסעיי' לה ברוך אתה ד' הפוקח עורים בדרך ועיין בהג"ה בשו"ע סעיף ל"ו שפי' עד שאינו בדוק היינו עד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך עיין בטו"ז סעיף קטן כ"ה ודו"ק. שו"ע סעיף ל"ז בשו"ע הביא דברי רש"י בטחתו ביריכה שטהורה מטעם ס"ס ועיין בש"ך בס"ק מ"ה מזה ותוכן דברי קדשו דוק' בגוונ' שנמצ' על יריכה אז הוי שפיר ס"ס המתהפך דהיינו ספק אם הוא מיריכ' או מן העד שמא מקודם ונוכל להתחיל מכל צד ואת"ל שאינו מקודם הוי מיריכה אבל בנמצ' על העד דהוי ספק מן הירך או מן העד והיינו משם אחד והנלפענ"ד דשיטת השו"ע עפ"י דברי הריטב"א ד"ה איתמר בדקה בעד שאינו בדוק כה שכ' החילוק שעד הבדוק כה והספק נפל אח"כ משא"כ בזה הספק הי' בעד ואח"כ לא נולד כו מקום ספק ואעפי"כ למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגירעות' שבו חמור יותר וקולא דחשש ירך אינו כ"כ משא"כ בזה שכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת היתר כי אין מועיל כ"כ הנגעת העד שבא אח"כ וזה ברור עכ"ל דביאור רבינו דכיון שהעד אינו בדוק הרי הדבר יותר בחזקת היתר וע"כ אם נוסף עוד צד להתיר מותר והגם דאינו ס"ס גמור מ"מ הרי העלה רבינו הש"ך זי"ע באות ט"ז בכללי ס"ס בגוונ' שאתה צריך לדין אם יש איסור כלל ע"כ ל"צ ס"ס המתהפך וא"כ כפי דברי הריטב"א הנ"ל כי בכאן אפי' אם הניחו בקופס' הוי קרוב להתיר כהנ"ל וע"כ אם נוסף עוד צד להתיר כ"ש טחתו ביריכה מותר ובזה ה"ל לתרץ דעת ק"ז הכבוש זי"ע שהביא הש"ך בשמו שהוי ס"ס והגם שכולם משם אחד כי בכאן הוי רוב צדדים להתיר ובזה נ"ל בס"ד לתרץ הטו"ז] וק"ז הכבוש מקושי' החוו"ד כ"ו וז"ל בש"ך ס"ק מ"ה חולק והעיקר כדבריו דאם נאמר בטומאת כתם ג"כ טהורה בטחתו ביריכה וא"כ קשה הא דג' נשים שישבו על הספל בזה אחר זה כולם טמאות אמאי אמצעית טמאה הא הוי כטחתו ביריכה קודם וא"כ כיון שהראשונה וכו' אלא דאינו יוצא מחזקת בדוק רק בהעבירתו בשוק של טבחים לתרץ דברי השו"ע אומר אנכי בעיני הטרוטות כי הושם בפי לאמר כן מדברי הריטב"א הנ"ל לחלק ביניהם בשלומ' בכאן כי' בודאי הדם הוא מן "המקור" ורק הספק מאיזהו אשה ע"כ טמאות כולם מצד ספק משא"כ בעד שאינו בדוק אז אנו דנין על גוף הענין ויותר הוא בחזקת היתר וע"כ בהצטרף עוד ספק אפי' הוי משם אחד כי אם ת"ל שהוא "אח"כ" אז הוי טמאה בכ"ז בגוונ' זה מתירין כי כ"צ שיהי' ספקות חזקות כי בגוף הענין עד שאינו בדוק לה הוי כמו רוב אדדין להתיר ובהצטרף ספק כ"ש מותר לגמרי ודו"ק. וזה נ"ל בס"ד בדברי רש"י זי"ע שכ' שהוי תרי ספיק' מדוע לא אמר ס"ס אלא בהצטרף ספק כ"ש מתיר הענין ודו"ק והעיקר נ"כ בס"ד וכאשר ראיתי אח"ז בס"ט אם הבדיקה בקינוח הוי דאוריית' או דרבנן תולה בפלות' דשב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זי"ע דהנה ממרן הש"ך נראה דהוי דאוריית' וז"ל וא"כ הכא ליכ' אלא חד' ספיק' דילמ' מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא וא"כ הו"ל ספק דאוריית' ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו, בקופס' דטמאה