באר מרדכי נ

עמו בס"ק ב' ורק מה שהקיל אפי' במשוך יש בו קצת צ"ע ועיין להלן בטו"ז ס"ק כ"ט והנלפענ"ד בס"ד שתולה בפלוגת' השב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זי"ע שאם נאמר שאם הכניס' עד הבדוק לאותו מקום שהו' טמא' מדאוריית' ע"כ משום ספק כזה אין להוצי' מספק איסור דאוריית' משא"כ אם אמרינן שהרגש' בזה אינו דאוריית' יהי' מקום לתלות וע"כ נלפענ"ד שדברי הטו"ז אמורים רק אם לא "הרגיש''' ורק שתלינן שהיא תולית אימור הרגשת שמש היא אבל אם הרגיש' אז פשיט' שאין מקום לתלות בזה כי אז ממנ"פ אם לא מצא' כלל טמא' וג"כ שמיירי שלא בשעת וסת' וק"ל ועיין בפ"ת אות ט"ל ודו"ק. ועיינתי בגוף תשו' שב יעקב סי' ל"ו בד"ה ואך שמשמו הובא סתירת הטו"ז זי"ע ובתשו' הגאון מו"ה גבריאל זי"ע בריש התשו' וש"ך בכאן ס"ק מ"ה ורש"י מובא בטו"ז ס"ק כ"ו ובמק"א אקוה בס"ד לבאר עוד. ז'] בשו"ע סעיף ל"ד בדק' עצמ' בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר מצא' עליו דם אם משוך טמא' שחזקתו מהקנוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהור' שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר והיינו כראב"צ במתני' דף נ"ח בספ"ח והנה כל הפוסקים פסקו כראב"צ ועיין רמב"ם פ"ד הלכ' ח"י וכן בפי' המשניות וכן הרא"ש וכן בטור ושו"ע וע"כ לא זכיתי בעו"ה להבין דברי הרע"ב שכ' במשנ' סוף פ"ח דברי ראב"צ ואין הלכ' ולא ידעתי פירושו ואם רצה לרמוז לדברי הש"ס שהלכ' מכלל דפליגי לא אבין ברבות חטאותיי וצ"ע ועיין בדגול מרבבה שם עיי"ש ועיין בפתחי תשו' ולהלן נדבר מזה. ח'] והנה מאוד תמהתי על דברי הטו"ז שכ' בס"ק כ"ד בטחתו ביריכ' שממנ"פ כי לדעת הרמב"ם בנמצ' על בשר' טמא' בכ"ש תמוה הלא התוס' כתבו בדף י"ד וטחתו ביריכ' במקום שאין דרך ליפול שם מן המקור ושוב ראיתי לעורר כן בחוו"ד ביאורים אות כ"ב בזה – ראיתי בחידושי רעק"א על הטו"ז ס"ק כ"ד דכל שנמצ' על בשר' קשה לי הא התם על בשר' לבד הוא דלא דתלינן אבל בעל בשר' וחלוק' תולין וא"כ הכא בעל העד וירך נתלה וראיתי בחוו"ד אות ו' שכ' לעיל על בשר' לחוד דה"ה על בשר' וחלוק' והוכיח מדברי הטו"ז הנ"ל אולם ראיתי בחידושי הגהות והשגת רעק"א שם שהשיג עליו והביא כן בשם הרמב"ם פ"ט מא"ב הלכ' כ"ג ובאמת מפורש שם כן בה"ה והם תואמים עם רד"ק שהעתקתי לעיל על הטו"ז להשיג עליו והחוו"ד בנה יסודו על הטו"ז – והבן אולם נלפענ"ד כי זה דוק' אם אינו אומדנ' דמוכח שבא מגופי' דכיון שכאן אין מאכולת מצוי ע"כ תלינן לקול' ובזה נ"ל לתרץ ג"כ קושי' החוו"ד הלא הירך הוא מקום שאין דרך ליפול לשם מן המקור ומדוע הוא דינו כדם הנמצ' בגופו ולהנ"ל ניח' כי הוא אומדנ' דמוכח והוא מפורש בש"ך ס"ק מ"ג והוא ברור בס"ד. ובאמת יש לי לעורר דהנה כבר הבאתי דברי הש"ס שבועות ורמב"ם פ"ה מהל' שגגות היו שמיירי סמוך לוסת' וא"כ יש להתבונן שהך דסעיף ל"ג מיירי בגונ' זה. וב"ה שעזרני לבאר דיני עד הבדוק בבאר רחובות. סוגי' דעד שאינו בדוק לה בש"ע סעיף ל"ו וכו' סעיף ט"ל אם אמנם שכבר האירו רבותינו הראשונים עינינו בהל' זו בכ"ז אמרתי להתבונן בדברי קדשם ומראש צורים אראנו דברי רבותינו לידע ולבאר תחילה מה נקרא עד שאינו בדוק לה וזה הנלפענ"ד בס"ד הדרך והכתיב אשר יוליך אותנו קוממיות להבין השיטות וז"ל הש"ס [דף י"ד] אתמר בדק' בעד שאינו בדוק כה והניחתו בקופס' ולמחר מצא' עליו דם אר"י כל ימיו של ר' חייא טימא ולעת זיקנתו טיהר וכו' ת"ש דתני' בדק' בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופס' ולמחר מצא' עליו דם רבי אומר טמא' משום נדה ור"ח אמר טמא' משום כתם [פרש"י כלומר טומאת ספק ותולין] דבר גדול דיבר האדון זי"ע לבאר לנו כי לכ"ע הן לרבי ור"ח לא פיליגו בשיעורו אלא בזה פליגי לענין טהרות ודברי רש"י זי"ע ידועים בריש דיבור בסוגי' הנ"ל ד"ה מאכולת שסוגי' הנ"ל לטהרות ולרבי טמא' משום נדה והוי ודאי טמא' וכר"ח הוי רק טמא' משום כתם ר"ל לענין לתלות אבל נוכל לומר לר"ח לענין בעלה טהור' לגמרי אפי' כגריס ועוד כי סוגי' הנ"ל דיבר מטהרות וכן פרש"י בד"ה משום כתם [בע"ב] טומאת ספק לתלות עיי"ש ולהלן נדבר עוד מזה ועיין רש"י דף נ"ט ד"ה בדיעבד ובמעדי"ט פרק האשה אות ב' וק"ל. וזה יצא ראשונה לבאר בס"ד מה מכונה בשם עד שאינו בדוק לה ועיין בחי' הרשב"א בשם נמוקי הרמב"ם פי' כגון שהזמינה פקולין או צמר נקי ולבנים אלא שלא חזרה וראת' בהם סמוך לבדיק' [והיינו לא עד בינונו] והם ג"כ דברי התוס' והריטב"א אבל הרמב"ן בחי' בשם הראב"ד דבעד אפי' אינו בדוק כלל טמא' דלא דמי לחלוק דכיון שבדק' בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצוים בו וכן הם ג"כ דברי הרשב"א בחי' וכן הר"ן בחי' הביא דברי התוס' ואח"כ דברי הראב"ד ודברי הרשב"א הם כראב"ד אפי' עד שאינו בדוק כלל טמא' ובזה נ"ל בס"ד הרשב"א הו' ס"ל שמיירי אפי' עד שאינו בדוק כלל וא"כ מסתבר' לר"י שמטהר לגמרי לבעל' אפי' משום כתם והנה ראיתי בחי' הרשב"א שכ' שלפי' בענין עד שאינו בדוק דהיינו שאינו בדוק כלל וכן נרא' מפי' רש"י זי"ע בפלוגת' דרבי ור"ח עיי"ש וס"ט אות כ"ח עיי"ש והנ"ל בס"ד שכונת הרשב"א דכיון שרש"י זי"ע פי' שפלוגת' דרבי ור"ח היינו דוק' לענין טהרות ולא לבעל' וקשה מהיכי תיתי לחוש באינו בדוק כלל לפיכך פי' רש"י שזה הו' לענין טהרות אבל לא לבעל' וא"כ שפיר מובן הרשב"א לשיטתו שהו' ס"ל שעד שאינו בדוק וז"ל בסתם עד [של"ה עד הבדוק תחילה כדברי הרמב"ם רק שמה"ט שלא בדק' עתה מכונה בשם אינו בדוק לה] דסתם עדים מוצנעים הם במקום שאין מתעסקים בהם בכתמים ואין מוליכתן בשוק עכ"ל הרשב"א והגם דלכאור' מדברי הראב"ד הו' משמע שהו' סתם עד אולם שווין הם כי ברצונה לבדוק עם העד בודאי לא לקחה מן השוק והנה בב"י העתיק בשם הרמב"ן דברי הרשב"א שהם בחי' ועכ"פ ב' "שיטות" בדבר שיטת הרמב"ם עד הבדוק לה שלא זזו מידה ובדק' בכ"מ וא"כ המעיין בצדק יראה שלפי"ז אזד' לה ספיק' דחמודי דניאל זי"ע שבפ"ת אות כ"ה וא"כ עד שאינו בדוק לה היינו שהזמינה לכך עדים ורק שלא בדק עתה ועפי"ז מובן לשיטת הרמב"ם שפסק כרבי שטמא' משום נדה [ועיין פ"ד הלכ' י"ט מא"ב] שקנח' עצמ' בעד שאינו בדוק לה ולא ידעה אם הי' עליו דם קודם שתקנח בו וכו' אם הי' דם כגריס ועוד הרי זו נדה והיינו כרבי משום שמסתברים דברי רבי כיון שהעד הי' בדוק לה ועיין במ"מ שם ועיין בפ"ה הלכ' י"ז והנ"ל בסברת ושיטת רבינו הרמב"ם שהא דמסיק הש"ס בכאן דף י"ד שהא בהא תלי' היינו משום שהו' ס"ל שכיון דר"מ מטמא לא מסתבר