באר מרדכי מו

ו'] ש"ך [אות ג' - ד'] רבינו תמה על המחבר שס"ל שאם אמר לו בפעם ראשון שמצאו נאמן אפי' להכחיש בעה"ב דהלא כללא הוא דלא יקום עד אחד וכו' ונהי דקיימ"ל ע"א נאמן באיסורין היינו באין בעה"ב מכחישו או במקום דאיכא מיגו ואף בדאיכא מיגו קיימ"ל דאינו נאמן להכחיש הבעה"ב כמבואר בחו"מ ע"כ העלה שהשיטה המחוורת היא שיטת הראב"ד ורשב"א שפועל גרע ע"כ. והנלפענ"ד בס"ד רבינו הש"ך זי"ע בזה לשיטתו באות א' שס"ל בשיטת התוס' שהטעם משום מיגו ויש להוכיח שע"א נאמן באיסורין הוא דאורייתא כיון שהוכיח והקשה מלא יקום ע"א ואם איתא דילמא רבנן החמירו באומר לו נתנסך יינך וכאמור] וע"כ שפיר הקשה כיון שמתורת מיגו אתינן לה אבל שיטת התוס' יש לומר ששיטתם משום שהוא שומר שם בעלים עליו. – וראה זה מצאתי בתשו' רמ"א סי' ס"ו וז"ל דהא דאמרינן בפרק הנזקין דהיכא שהבעלים מכחישן איתו הבעלים נאמנים ואע"ג דפירשו שם התוס' דאם אמר לו בפעם ראשון שמצאו השומר שהשומר נאמן נ"ל שהיינו טעמא שפי' שם דהואיל וא"ל בפעם ראשון והוה עדיין תחת ידו והוה כבעלים ונאמן עכ"ל הרי מפורש בדעת הרב לשיטת התוס' משום שהוה כבעלים ובפרט כיון שמיניהו ע"ז יש לו נאמנת יותר וא"כ י"ל כמו שכ' הפנ"י בגיטין דף נ"ד דכיון שמסרו לידו הוה שליש שמבואר דינו בשו"ע חו"מ בסי' נ"ו ששליח נאמן כב' עדים [עיי"ש בש"ך ס"ק א' שאפי' בלא מיגו נגד דברי המהרש"א] וכיון שכן ששם בעלים עליו ונאמן בעה"ב כו נאמן ויש לו נאמנת יותר מבעה"ב ועיין בפנ"י שהביא קושי' הש"ך וביאור בזה הענין מה הכריחו לתוס' לומר ששומר נאמן אפי' בהכחשה ובחוו"ד שהביאו ג"כ] ומובנים בזה היטב דברי הרב בתשובה שמובא בס"ק ד' שבכ"ז אם אין מכחישו בעניני השמירה אבל בזה שאומר לו שלא אמר לו בפעם ראשון שמצאו בודאי הבעל מהימן ודו"ק. ש"ך ס"ק ו' ועיין בגליון מהרש"א ובמה שכתבתי לעיל אות ד' השייך לכאן. ש"ך ס"ק ט' שתמה על הב"ח שכ' שגם בכה"ג ששותק הבעל השומר נאמן רק בפעם ראשון שמצאו ואדרבה כיון ששומר עדיף כוחו א"כ יהי' נאמן עכ"פ כמו איש אחר ע"כ העלה שאין חילוק בין פעם ראשון או אח"כ בין שומר לאחר לעולם נאמן וכ"ז ברור ע"כ– וי"ל ששיטת הב"ח דהנה זה השומר אינו יודע אם הבעל יודה לו ואולי יכחיש אותו והנה כוחו מצד שהוא שומר טוב בכ"ז לא עשה כראוי לשמור וא"כ בשלמא אינש בעלמ' שאומר לבעלים כן ומדוע לא יכחיש אותו הבעל כי אינו ירא להכחישו וא"כ הודאתו הוה כמו מה דאיתא כתובות פ"ב דאי מדכרי דכיר [ויכול אפי' להעיד ע"ז עיי"ש] משא"כ זה שנתמנה לשמור בזה שלא אמר בפעם ראשון שמצאו אבד כח השומר וגרע אפי' מאיש דעלמא כיון שהוא נתמנה לשמור והבעל ירא להכחישו כיון שזה השומר מבפנים בענין וא"כ שותק רק על אמירתו של השומר וזה האמירה אינו כלום כי באיש דעלמא אם שותק מוכח שנזכר מעצמו [וא"כ הוה כהגדה ואין חילוק בין פעם ראשון או אח"כ כיון שהודה מעצמו] כי אילולי זה הי' מכחישו משא"כ בשומר מה ששותק הי' משום שירא להכחישו אם אינו זוכר בבירור כנגד זה וא"כ שתיקתו אינו הודאה גמורה ובפרט לפי מה שהביא הש"ך בס"ק י' דשתיקה אינו ממש הודאה עיי"ש וא"כ בשומר כאמור נחות דרגא כיון שלא עשה כדרך וכח השומר והבעל ששותק משום שהודה לו וזה שסיים הש"ך "ונראה דהוי שותק בענין דודאי שתיקתו כהודאה כגון דא"ל בפניך" ר"ל שהוה בענין שאפי' לשומר אינו ירא להכחיש וא"כ שפיר אין חילוק בין שומר כיון שאז מוכח ששותק משום שנזכר מעצמו ואז שפיר מובן דינו של הש"ך ואין כאן מחלוקת. תברא לדינא א) אם איש דעלמא אמר לבעלים נתנסך יינך שאינו ירא להכחישו אז אפי' בפעם שני ג"כ נאמן משום ששתיקה כהודאה דמי' [ואפי' בענין שלא הוה לבעל ידיעה ברורה בכ"ז אינו ירא להכחישו ומדוע שתק וא"כ הוה שתיקה כהודאה ודו"ק] ב) אבל אם השומר אמר כן אז הוה חילוק א) אם אמר בגוונא שאין לבעה"ב ידיעה ברורה וירא להכחישו וא"כ שתק רק משום שזה האיש נתמנה אצלו לשומר ולא מפני הודאת עצמו ב) אבל אם הוא בגוונא זה כגון שאמר בפניך נעשה כן ולא ירא להכחיש אפי' לשומר ע"כ אז אפי' שומר נאמן בפעם שנייה וכו' כי מוכח שהו' משום הודאתו וכן נלפענ"ד להשוות בס"ד דברי הב"ח והש"ך ואין כאן מחלוקת ודו"ק היטב: ש"ך [ס"ק י"ב] שהאריך לדחות דין זה דאם אין הבעלים מכחישין אותו אעפ"י שאחר מכחישו לא מהני ממה דאית' במתני' עד אומר אכל חלב ואחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי ושם מיירי בשתק מבואר מזה דאין שתיקת הבעלים בצירף ע"א חשוב כמו איסור ודאי היכי דע"א מכחישו והנה קושי' גדולה הקשה האדון והנלפענ"ד ונקדים דברי התוס' שם שהקשו בהך דע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי דהא בעלמא אמרינן כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כב ועד המכחישו הוה כאחד במקום שניים וכתבו דבאו בב"א עיי"ש ונקדים עוד דברי הד"מ וז"ל בס"ק א' כתב הגמיי' וכו' דכשהבעלים שותקים אסור לכ"ע אפי' בא אחר והכחישו לא מועיל אפי' להתיר לעצמו וכו' ויש להתבונן בלישנא אפי' אבא אחר והוכ"ל אפי' אחר מכחישו וי"ל שמיירי שלא בא מיד וקודם אמר זה עדותו וכיון שנאמן הרי הוא כשנים ובפרט שבעה"ב שותק וכיון שכבר העיד זה האחד וניתן לו נאמנות [כי מטעם שתיקה כהודאה לחוד לא מהני כי אינו הודאה גמורה כמבואר בש"ך ס"ק י'] הרי הוא כשנים כיון שנתקבל עדותו והבעה"ב לא מכחישו ומה שלא מהני אף לענין זה להתיר כמעיד לעצמו הכחשו כמבואר בד"מ י"ל כיון שהו' כנתקבל עדותו של ראשון והו' כב' עדים א"כ הכחשה לא מהני כלום אפי' להתיר לעצמו "וכ"ז אם אמר בפני בעלים" אבל אם אמר שלא בפני בעלים אז לא נחשב הגדתו של ראשון כי זה רק לדיבור בעלמא יחשב וזה שכ' האו"ה ודוקא כשהבעלים שם אז נחשב להגדה אבל אם אין הבעלים שם ואחר מכחישו מהני ודו"ק וא"כ יש לומר שהש"ך שהקשה לרמ"א היינו משום שמשמעות בהג"ה שו"ע אינו מוכח חילוק זה וע"כ הקשה משום שמשמעות לשונו שאפי' בב"א באו וא"כ קשה מדוע הכחשתו של אחר לא מהני [ובאמת לא כתב כאן לא מהני כלום] שבאמת מהני לענין להתיר לעצמו. היוצא לנו מזה בס"ד א) אם לפני בעלים הכחישו זא"ז בפ"א אז הו' עכ"פ ספיקא וכמבואר במשנה שם ונאמן להתיר לעצמו ב) אם הגיד קודם לפני בעלים ושתק אינו נאמן השני להכחיש ג) וכ"ז אם הבעה"ב שם אבל אינו שם לא נחשב להגדה כלל ודו"ק. ואחר כתבי זאת מצאתי במטה יהונתן מבואר תי' זה ובכ"ז משנה לא זזה ממקומה