באר מרדכי מד

וי"ל שחילוק גדול יש בין סוטה לע"ע והחילוק מבואר בקרא בע"ע כתיב ולא נודע מי הכהו ועיין במסכת סוטה דף מ"ז ומובא קרא זה ברמב"ם בהלכות רוצח הכ' י"א ולא נודע הא אם נודע לא הי' עורפין ולא נזכר כלה לשון עד בקרא וע"כ שפיר כ' רבינו אפי' פסול לעבירה לא הי' עורפין כי עכ"פ לידיעה יש לחושבו וכ"ש הוה אבל גבי סוטה קרא קאמר ועד אין בה והזכירה התורה לשון עדות וע"כ אם הוא פסול דאורייתא אין לחשבו לעד כלל וזה המשך לשון רבינו בפ"א מהלכות סוטה הלכה י"ד ט"ו אפי' הי' עד וכו' שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד ואפי' אשה ועבד ושפחה ופסול לעבירה מדברי סופרים וכיון שהזכירה התורה לשון עדות וא"כ הגם שאשה כשרה היינו משום שעכ"פ בכלל נאמנת הוה וע"כ כשירה אבל אם הוא פסול בעבירה דאורייתא לא יקרא בשם עד כלל כן יש מקום לחלק ביניהם בס"ד. וא"כ הי' מקום לחלק אם הקטן נאמן לענין סוטה [כדברי הריב"ש שהבאתי] דכיון שכתבה תורה ועד אין בה א"כ קטן לא הגיע לכלל עדות משא"כ גבי עגלה ערופה שאמר התורה ולא נודע ועכ"פ לידיע' יש לחשבו והיינו אם הגיע לעונת שיודע מה מדבר ובפרט אם הוא חריף ודו"ק בכלל זה. ג) [שייך לאות א'] ובדברינו אילו נבין בס"ד דברי הג"א בריש חולין וכן הוא במרדכי שם שחילק דוקא פוחזים ורקים אינם נאמנים אבל מהימן נאמן [כאשר נדבר להלן מזה בס"ד] כי ענין נאמנת לחוד ועדות לחוד דהנה הרשב"א בתשו' [סי' תקמ"ד מובא בד"מ] כ' דשני עדים לענין איסור הרי הם כאחד הרי שחלוק מענין עדות כי מבואר בהלכות עדות סי' כ"ו עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וכן בענין עדות עפ"י שנים עדים יקום דבר ואפי' פוחזים ורקים כן גזר השם בחכמתו והוא גזה"כ וכן אם בטל מקצתו העיקר הוא האמונה אם מאמין לדבריו כמבואר בלישנא דש"ס קידושין אי מהימנית לי כבי תרי וזה עד אחד "נאמן'" באיסורין ר"ל באיסורין העיקר אפי' הוא אחד רק שיהי' נאמן וק"ל. ד) בב"י סי' קכ"ז ד"ה מצאתי כתוב וכו' ומורי אמר דע"א נאמן באיסורין אינו אלא להתיר הכא דלא איתחזק איסור אבל לאסור דבר שבחזקת היתר אינו נאמן וק"ל מפרק האומר דאמרינן שם מקוה פסולו ביחיד שאם אמר עד אחד שחסר משם דעד אחד נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל. והנלפענ"ד לתרץ עפ"י דברי התוס' פרק האומר [מובא בב"י] שלח ואחוה מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתבררו עד אחד נאמן עליו אפי' עד אחד מכחישו עיי"ש. וא"כ אין מקום לכאן שאימר נתנסך ולא יוכל לברר משא"כ מקוה תמיד עומד להתברר. אולם דבריו הקדושים בנוים על דברי רש"י ד"ה מקוה פסולו ביחיד בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיימ"ל ע"א נאמן באיסורין ולכאור' דברי רש"י תמוהים הלא מפורש בגמ' משם דאמרינן שלח ואחוה ומה צריך לנאמנת וצ"ב. והנלפענ"ד בס"ד דהנה נסתפקתי בענין שלח ואחוה בעת הגדת העד ולא בררו הענין וברבות הימים נשתנה הדבר שאי אפשר עוד לבררו כגון גבי מקוה שמעיד עד אחד שהוא מדדה וחסר הי' בעת שעשו עלי' טהרות ולא מדדו אחריו לבררו וברבות הימים יבש המקוה לגמרי ואין לידע אותו המעמד שהי' בעת שמדדו העד מה נעשה עם הטהרות ותוכן ספקתי הוא בהא דנאמן בשלח ואחוה אם דוקא לענין זה נאמן שצריך לברר ולבדוק וכל זמן שלא נתברר הענין אין לחוש כלל או אדרבה כיון דסברה היא מילתא דעביד' לגלוי כא משקרי בה אינשי [וסברא דאורייתא היא כלישנא דש"ס למ"ל קרא סברא היא] וא"כ נאמן הוא כ"ז שלא נתברר בהיפך מדבריו – והנפק"מ בנידן ספיקתי שאם נדונו לאמירתו כודאי ויש להעד נאמנות גמור א"כ אדרבה הבדיקה הוא לברר הדבר שאם נמצא שלא כדברי העד אינו נאמן וכאן במקוה כיון שלא ביררו אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו וע"כ הטהרות שנעשו על גביו טמאות או שהוה רק לחוש לדבריו לענין שצריך לברר אבל לא קודם הבירור וא"כ בנידן דידן שנתהווה סיבה שמחמתו לא יוכל לברר אין להחזיק הטהרות שנעשו על גביו לטמאים כיון שלא נתברר כדברי העד. וי"ל שזה תולה בשני לשונות בתוס' בסוגי דקידושין דף ס"ו ריש ע"א כתבו אבל דבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עכו"ם מנסך יינך באו ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק וכו' ולשון זה מובא בב"י] אונס בע"ב ד"ה שלח ואחיי וכו' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד אחד נאמן עליו ואפי' עד אחד מכחישו עכ"ל מלשון זה מוכח שלא רק לחוש לברר אלא כיון שיש מקום לבררו הוא נידן כודאי ולישנא דגמ' ג"כ מוכח כן "ודקאמרת אמאי מהימן דאמר ליה שלח ואחוי" מוכח דמשום האי סברה כל זמן שלא נתברר בהיפך מזה נאמן. ולפענ"ד חילוק גדול יש בין שני דיבורי התוס' כאמור ואיזהו מהן עיקר מי לנו גדול ממרן הב"י שהביא בביתו דיבור התוס' שמוכח מדבריהם שנאמן דוקא לענין שצריך לברר הענין [דהנה לכאורה יש להתבונן מדוע אמרו רבותינו בעלי תוס' בכפילא וג"כ מדוע לא הזכירו בד"ה שלח ואחוה דבריהם דלעיל ולהנ"ל נכון כי מי ששנה זה לא שנה זה וחילוק גדול יש ביניהם] אולם בפסקי התוס' סי' קכ"ט בהביאם דברי התוס' כתבו "כל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו אפי' אחד מכחישו" כתבו סתם שמשמע שכוונת התוס' גם בכאן כיון שיכול להתברר א"כ כל זמן שלא נתברר הוה כודאי וי"ל שדעתם להשוות שגם בכאן כוונת התוס' שהוה כודאי כל זמן שלא נתברר בהיפך. - כלל הדבר שמדברי התוס' אין להוכיח בירור דעתם בזה זולת זאת לדעת הב"י בדעתם כאמור שהוה רק לענין שצריך בירור ולא שהוה כודאי וד' הטוב יאיר עיני אבל בכ"ז דבר נכון הוא בס"ד לומר כן בדעת רש"י שהקשיתי מדוע צריך בירור הלא הוא מטעם שכח ואחוי כי י"ל ששיטת רש"י הוא שכיון שהוה מילתא דעבידא לגלוי כל זמן שלא נתברר בהיפך מזה הוה כדברי העד ולזה צריך עדות' כי לזה גופי' דאמרינן שלח ואחוי צריך עוד שיהי' נאמן בעדותו "והגדתו" שיהי' נחשב אמירתו לודאי וע"כ עד הזמן שנתברר שלא כדברי העד [יהי' מאיזהו סיבה שיהי'] הוה טהרות שנעשו ע"ג טמאות מטעם ודאי ע"כ זה השמיענו רש"י ז"ל מקוה פסולו ביחד שאם בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיימ"ל עד אחד נאמן באיסורין ר"ל כיון שהוא מילתא דעבידא לגלוי [והגם שנוכל להעמיס בדברי רש"י ז"ל שאינו צריך אפי' בירור בכ"ז קשה לומר כן אבל זה ברור כאמור בס"ד שכל זמן שלא נתברר הוא בחזקת פסול גמור]. ועפ"י ספיקתי הנ"ל יש מקום לדון בענין שלח ואחוי אם קטן ג"כ נאמן או שצריך שיהי' גדול בר דעת וי"ל שתולה בזה שאם נאמר שענין שלח ואחוי כפשטות לשון רש"י שהוה ודאי גמור ואין מהצורך