באר מרדכי מג

ושיטת הרשב"א א) נוכל להשוות עם התוס' ורק בזה יחלקו שאינו דומה לשני שבילין ואין אנו צריכין לחילוק התוס' ונוכל לתרץ כתירץ הטו"ז שבשלומא בשני שבילין יש מקום לספק אם נכנס לבית הספק אבל הכא הרי דם לפנינו ופשוט ב) סתם חלוק הוא חלוק הבדוק והוא מדברי השו"ע בסעיף ל"ט. ג) מבאר הרשב"א בת"ה בארוכה שנאמנת בבדיקת עצמה גבי חבריתיה וכן חברתיה לה וא"כ הוא מטעם ודאי וכאמור בס"ד. נ"ב כבר הבאתי דברי החידושי הר"ן שהקשו קושיות התוס' בד"ה מ"ש משני נשים וכתב וז"ל אבל הכא כיון שהראשונה בדק' עצמ' וחלוקה דין הוא שתהי טהור' ותי' תי' הב' בתוס' עיי"ש וז"ל שהתוס' לשיטתם שגרסי' כגירסת הרשב"א שבדק' עצמ' וחלוקה וא"כ שפיר אין מקום לתלות בראשונה וג"כ מובן קושייתו שהקשו שהלא נולד הספק ברשות השניי' ואמאי לענין דינא פטורה והיינו משום שבדק' עצמה וחלוקה. אבל לשיטת רש"י נוכל לומר שגרסי' רק בדק' חלוקה וז"ל רש"י בד"ה ולענין דינא תנן דכבוס הכתם מן החלוק וכו' דאמרה אחרונ' לא מהמנית כי' דאת בדקתי' וקאי על בדיקת החלוק וכן נמי הך דשני נשים ג"כ חלוקה ועיין בלשונו הזהב וא"כ אינו דבר ברור לסמוך על בדיקת'. היוצא לנו מזה בס"ד א) לשיטת רש"י גרסי' בדק' חלוקה לחוד וגרסי' התוס' בדקי עצמ' וחלוקה [והנה הך דשני נשים מוכח שנמצא על החלוק דאל"כ מה הקשו מנמצא על החלוק מנמצא על גופה שחמיר יותר ודו"ק]. שייך לענינים המבוארים העתק חידושי סוגי' דעד אחד נאמן באיסורין. לברר בס"ד אם הא דקיימ"ל עד אחד נאמן באיסורין אם הוא דאורייתא או דרבנן ולבאר מקורו [וד' הטוב בעוזרי לבאר ולפרש הא דהאמינ' התורה לנשים בעניני נדה אם הוא מטעם ודאי או מטעם ספק כבר מבואר לעיל בס"ד] א) הלכה רווחת בישראל עד א' נאמן באיסורין ויש להתבונן בלישנא א) מדוע אמר נאמן ולא מעיד ב) מדוע אמר עד ג) באיסורין וכי רק באיסורין נאמן הכא בפסול וכשרות ועניני נאמנת נשים ג"כ נאמן ועיין אשר"י. והנלפענ"ד בס"ד דהנה ג' סוגים יש בעניני נאמנת א) מעיד ב) נאמן ג) חשוד. כתיב בתורתינו הקדושה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ויש ענינים שלא נגמר הענין בלי עדות כגון דיני נפשות ואפי' נודע לנו בבירור גמור כפי העומד שזה הוא הרוצח בכ"ז אין לדונו בבי"ד אלא בגב ית עדות כראוי וכנכון ועיין ש"ס סנהדרין דף ל"ז ע"ב ודו"ק אבל בדיני ממונות לא איבר' סהדי' אלא לשקרי ועיין בסי' קפ"ט בחו"מ מזה] אבל מבואר ב) בעניני עד אחד נאמן באיסורין בתשו' הרשב"א סי' ת"כ אף בפסול לעדות ממון נאמן להעיד באיסורין אם אינו חשוד לאותו דבר עכ"ל [מובא ג"כ בדרכי משה סי' קכ"ז] עיין שו"ע אע"ז סי' ג' ס"א מ"ש בגליון וז"ל ולא יאכל בקדשי הגבול [הכהן] עד שיהי' לו עד אחד ויש לעיין לפי מה דאיתא להלן בסי' י"ז ס"ג שפסולי עדות נאמנים במסיחים לפי תומם בכאן שצריך עד אחד ודאי צריך תורת עדות אם מל"ת נאמן ומצד הסברה שנאמן ולא יהי' גרע שהוא עצמו נאמן וה"ה אחר ועיין בסעיף ב' ואפי' אביו נאמן עליו דייק נאמן' ועיין בספרי קנין חדש עמוד כ"ד וכמ"ש בתשובותיי' בס"ד ש"ג סוגית יש וכאן דייק השו"ע שיהי' עד אחד מעיד עליו משמע לכאורה שבעי תורת עדות ואח"כ בס"ב כ' ואפי' אביו נאמן עליו משמע מתורת נאמנות וי"כ לכאור' באביו וכיוצא בזה נאמן אבל אם אחר מעיד בעי תורת עדות גמור וצ"ע עכ"ל וא"כ י"כ שמובן לישנא "נאמן" ולא מטעם עדות כי אף הפסולים לעדות נאמנים בכאן משום שהוה רק גילוי מילתא בעלמ' שמודיע לנו שכן הוא וע"כ רק נאמן אבל לא מעיד ומ"ש באיסורין, דהנה הרא"ש בפסקיו כבר עמד בפ' אלו מגלחין סי' כ"ב לענין נאמנות עד אחד לענין אבילות וכתב וז"ל והא דעד אחד נאמן באיסורין הנ"מ לסמוך עליו להתיר דגמרינן מן וספרה לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמרינן עפ"י עד אחד עכ"ל [ולהלן נדבר מזה בס"ד] וא"כ עיקר נאמנות רק באיסורין היינו דוקא אם הוא דבר שכבר נאסר והוא רוצה להתירו אז הוא כענין שנאמר בתורה וספרה לה לעצמה שאם היא טמאה תוכל היא בעצמה להתירה ומ"ש מעיד זה מבואר בתשו' הריב"ש סי' רמ"ה ואין קטן נאמן לאסור מן שהי' בחזקת היתר [מעיד] ולא קטן עכ"ל ועיין בד"מ שם וא"כ מוכח שבעי שיהי' גדול אבל לא בתורת עדות אלא שיהי' בר סמכ' ומבואר במרדכי פרק האשה רבה סי' ע"ד וז"ל ויש לדחוק כיון שלא האמינה תורה עד אחד אלא בעדות אלא חכמים הוא שהאמינו [ולקמן נביא שיטת בזה בס"ד] איכא חילוק בין באו בזא"ז ובין באו בב"א אבל בעד טומאה לעולם עד ראשון נאמן כדאמרינן בפ' מי שקנה עכ"ל ביאר דבריו כאמור כי עדות עד אחד לא נוכל לחשבו כודאי וכאילו הוא בירור גמור כשני עדים ורק נאמן ולא כח העדים וע"כ ד' חילוקים בדבר כמבואר שם אבל הכא הרי אמרה תורה ועד אין בה והיינו שיהי' בירור קצת ועכ"פ קצת גילוי מילתא הו' אמירתו וע"כ אינו שותת ופשוט, ב) והלום ראיתי [בקונטרס בית היד] בספר יריעות שלמה לחקור בריש הלכה א' אם הפסולים מחמת עבירה מדאורייתא נאמנים לעדות אשה והביא דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עדות הלכה ב' וג' וז"ל בשני מקומות בסוטה שלא תשתה מים המרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו וכן מדבריהם בעדות אשה וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים עכ"ל משמע בפי' שאף פסול מעיד באיסורין אך באמת מלשון זה לא משמע הכי פסולי עדות מחמת עבירה רק שאר פסולים דהא קאי בהלכה הקודמת דבשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה וא"כ ע"כ אין כוונת הרמב"ם פסולים מחמת עבירה דאורייתא דהא בעדות אשה אינו נאמן גזלן מדאורייתא וכן בסוטה דהאמינה התורה עד אחד פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה הט"ו דוקא בפסול מחמת עבירה מדברי סופרים אבל לא בגזלן דאו' ועבירה דאורייתא עיי"ש בכ"מ אולם זאת ראיתי גבי עגלה ערופה בהל' רוצח פסק הרמב"ם בפ"ט הי"ב בזה"ל אפי' ראה ההורג עד אחד או פסול בעבירה משמע בפי' דאפי' בעבירה דאורייתא לא היה עורפים ולכאו' צ"ב טובא כמה עדיף ע"א גבי עגלה ערופה מע"א גבי סוטה דגבי סוטה האמינה התורה ע"א וגבי עגלה ערופה האמינה עד אחד וגבי סוטה אינו נאמן פסול דאורייתא וגבי ע"ע יהי' נאמן. והנלפענ"ד בס"ד ולכאו' יש להתבונן בלישנא דרבינו בפרק ה' מהל' עדות ה"ב בשני מקומות האמינה התורה נ"א בסוטה וכו' ובעגלה ערופה וכו' כמו שביארנו וכן מדבריהם בעדות אשה מדוע לא אמר כמו שביארנו אחר עדות אשה