באר מרדכי מא

נאמר שנשדי בי מצעי ומצטרפין והלא אפי' צירוף אינם צריכין וצ"ע טובא. וחשבתי דרכי עפ"י מה שכבר הובא בדברינו בס"ד דברי הפ"ת אות י"ד ולומר שלהרמב"ם דוק' "על בשרה לחוד" טמאה בכ"ש אבל אם הוא על בשרה וחלוקה אפי' אין מצטרפין וזה רחוק מהשכל שעל בשרה לחוד אפי' בכ"ש ועל בשרה וחלוקה אפי' צירוף אינו מועיל כמו על חלוקה לחוד כי מהרמב"ם בלשונו הזהב מוכח שהיינו בנמצא עלי' ומשמע עלי' וממש וכא על חלוקה ותמוה מאוד לפענ"ד ובפרט לדברי הב"ח שמובא בחידושי הגהות אות י"ט שגריס והרמב"ם טיהר בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא עלי' שני גריסין ועיין בב"י ויש לעיין בדברי הב"ח היטב וד' הטוב יאיר עיני להבין דברי חכמים וחידותם. שו"ע סעיף כ"ה. ל"ט מ' - מ"ח - ושייך למסכת נדה דף נ"ח ולברר אם הא דנתנה התורה נאמנות לענין טומאתה וטהרתה אם הוא מטעם ודאי או מטעם ספק [כי אי אפשר בל"ה] והנפק"מ אם בדיקתה מועלת גם לחברתי' במקום שגם היא שייכות בזה. וד' הטוב בעוזרי. ראשון לציון דברי השו"ע סעיף כ"ה שני נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצ' על כל אחת כסלע שניהן טמאות [והוא בריית' דף נ"ח]: ועיין ב"י וכן רשב"א בת"ה שלא נתעוררו כלל מדברי התוס' בכאן דף נ"ח שאם נתעסקו זו אחר זו ובאה הראשונה לשאול קודם השנייה מטהרין אות' והיא נשארת טהורה וצ"ע. [ועיין בטו"ז ס"ק י"ז ובנקה"כ שם] והנראה לפענ"ד בס"ד. ונציע בזה דברי הגמ' דף כ"ח ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם לאו שאינו כנגד בית התורפה [אפי' אינו ממש אלא כנגד כמבואר בסעיף י"ח ועיין בלשון ת"ה הארוך כלומר דלכל אחת היא למטה מהחגור ע"כ ועיין בחידושי הר"ן אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה כלומר אע"פ שאינו מגיע שם אלא ע"י הדחק והיינו דנקט ארוכה וקצרה ע"כ ועיין עוד בד"ה ומ"ש מהא דשני נשים שהקשה קושי' התוס' ותי' תי' התוס'] ותניא אידך בדקה חלוקה והשאילתו לחברתי' היא טהורה וחברתי' תולה בה? א"ר ששת לענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתי' טמאה וכו'. ולא זכיתי להבין מדוע הוצרך לחילוק זה והלא רכה זה סברה שיותר יש לבנות על דבר שאינן במציאות כלל והנסיון מוכיח שכן הוא ממה שהוחזק רק ע"י דיבור של אדם ובפרט ע"י דיבור של נשים ואם כן בשלמ' ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ואינו מגיע כנגד בית התורף וכיון שיצאה לגמרי מן הספק שהרי אינו מגיע לה באותו שטח וע"כ דם זה שנמצא בכאן הוא מן הקצרה כי היא לבשה ג"כ. אבל בדקה חלוקה וכי זה הוא דבר ברור שבדקה היטב [אלא שהתורה האמינת' ועיין בתוס' ריש גיטין שנבאר להלן בס"ד] אבל חברתי' אינו מחויבת להאמין לה וע"כ היא טהורה כיון שבדקה ולא מצאה ע"כ לעצמה אין לחוש כי התורה אמרה וספרה לה אבל חברותי' שפיר יכולה לתלות בה ואינה צריכה לחוש כי היא בספק ודמי' לשני שבילין [וזה היא טהורה מצד נאמנות התורה] אבל בכ"ז חברותי' תולה בה אימור לא בדקה יפה [ועיין רש"י ד"ה שניהן טמאות וכו' אימור לא בדקה יפה] והאיר ד' עיני כי הלכות גדולות שנו כאן ורבותינו הגאונים שמו עינא פקיחא שגם לנו הפעוטות יש בו די באר. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. בענין ארוכה שלבשה חלוקה וכו' לא נתבאר בגמ' אם הוא חלוק הבדוק או שאינו בדוק [ולכאור' מלישנא בגמ' תניא אידך בדקה חלוקה משמע שכאן מיירי שאינו בדוק] והנה רש"י ז"ל בד"ה חלוקה של קצרה ולא בדקתו קודם לבישה [ואפשר שהוכיח כן מלישנא דגמ' וכאמור] ועוד הוסיף רש"י בביאורו אם מגיע הכתם כנגד בית התורף לולא שדיבר בקדשו היה מקום לומר שר"ל שהחלוק אינו מגיע לשם כנגד החגורה אבל אם החלוק מגיע לשם אולי קפצה וכהנה אפי' הכתם אינו מגיע לשם בכ"ז טמאה. [ומה שהכריחו למאור עינינו לומר כן עיין במעדיו"ט שקשיא לו הלא הוא ענין רחוק לזה הודיענו שהחלוק הוא ארוך ובית תורפה מגיע עד מקום הכתם עיי"ש] אבל הרשב"א בתה"א שער הכתמים כתב וז"ל [מובא בב"י] חלוק זה שדיברו בכ"מ חכמים חלוק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק וכו' אין חוששין משם כתמים וכו' [ולכאור' לשיטת הרשב"א וכאשר מובאים דבריו לפסק הלכה בסעיף כ"ט והיינו כי דיני עד הבדוק ושאינו בדוק מבוארים אבל ידוע כי חלוק הוא ממוצע בין עד הבדוק ובין שאינו בדוק ע"כ פליגי אם צריכין שיבדקנו קודם לבישה וכרש"י אפי' לא בדקו] וצ"ל כיון דמקשי הגמ' מן ארוכה אהך דבדקה חלוקה משמע שהוא ענין אחד. וטעמא בעי להבין בדבריהם אשר נאמרים בגחלי אש וי"כ בס"ד ונקדים עוד הנה הך דבדקה חלוקה לא נתבאר מי הוא הבודק אם האשה הראשונה לעצמה או שמיירי שאפי' השנייה בדקה חלוקה קודם לבישת הראשונה והנה לכאור' פשטות הענין מוכח שהיא בדקה לעצמ' קודם לבישת' [כי אולי מצד הדין לא תוכל אשה לסמוך על בדיקת חברתי' כיון שאינו רק משום וספרה לה ולהלן נדבר מזה בס"ד] אולם הרשב"א כתב וז"ל ובדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתי' והשאילה לה ובין שבדקתו היא וכו' דבדיקת חברתי' כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא עכ"ל דבר גדול דיבר האדון שנאמנת גם כחברתי' ומה שאינו נאמנת לענין דינא כתב וז"ל שאין חברתי' חייבת לכבס לה את החלוק דאין מוציאין ממון מספק דאמרה אבדיקתך לא סמכינא עכ"ל אבל מאור עינינו רש"י כתב בד"ה ולענין דינא וכו' דחברתי' תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתי' עכ"ל ותמוה מדוע לא אמר רבינו דא"ל לא סמכינא אבדיקתך וממרוצת לשון רבינו מוכח שהוה הבדיקה באופן שלא נדע ממנו והיא טוענת שלא ידעתי אם בדקתי' וצ"ע, וי"ל ששיטת רש"י ליישב קושי' התוס' ונקדים כי יש לדקדק האיך נחלק בענין אחד גופי' בין ממונא לאיסורי וצריך התבוננת? הנה התוס' הקשה בד"ה ולענין דינא תנן מדינא נמי תתחייב שנייה לכבסו כיון שנולד הספק ברשותו עיי"ש בתי': ע"ז תירוץ מאור עינינו שבודאי אילו נודע כה בבירור שבדקתי' וכיון שלענין טומאה חברתי' טמאה א"כ שפיר נולד הספק ברשותו משא"כ הכא היא טוענת טענה חזקה את אמרת שבדקתי' אין אני מאמין לה שבדקת' וא"כ לא נולד הספק כלל ברשות' ואני לעצמי אומר שאין אתה נאמנת לבדוק והגם שטיהרו לך חכמים אם תאמר להם בשאלתך שבדקת כי אצלך אמרה תורה וספרה לה אבל אין בדיקתך בדיקה לך שאתה אינו צריך להאמין לי וגם אני אינו מאמינך שבדקת והרשב"א באמת כשיטתו שסובר שגם חברתי בדיקת' מועלת וא"כ מיירי שאפי' חברתי' בודקת לה ונודע מזה ולא תוכל להכחיש הנודע שהית' בודקת ובדיקת חברתי' כבדיקת עצמה ממש וע"כ לענין טומאה טמאה