באר מרדכי מ

משום הרגשה ותמהני דהא שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ודוחק לומר דלרב אשי שמואל לא אמר לשון זה וצ"ל דלרב אשי הכי קאמר שנאמר בבשרה וכיון שמה"ת אינו טמאה אלא בהרגשה וחכמים הם שגזרו שתהי' טמאה אף שלא בהרגשה ובכתם בעלמא הלכך בדקה קרקע עולם וכו' טהורה דרבנן לא גזרו אלא על דבר המקבל טומאה עכ"ל וא"כ גם זה נכלל בדברי שמואל ודו"ק. שו"ע סעיף י"ז. ש"ך אות ל' עיי"ש. ויודעת שלא נזדקר' משמע חבר בסתם תלינן שנזדקרה ובסעיף י"א ואם יודעת שנזדקר' והגבי' רגלי' למעלה משמע אבל בסתם לא תלינן שנזדקר' והנלפענ"ד בזה דהנה לכאור' יש לדקדק בלשון השו"ע שבסעיף י"א כתב ואם יודעת שנזדקרה והוסיף והגבי' רגליה למעלה וכן בסעיף י"ב כתב והגבי' רגלי' [והגם שכתב והגבי' רגלי' בכ"ז לא כתב למעלה וכאן בסעיף י"ב כתב סתם ויודעת שלא נזדקרה והלא דבר הוא. ע"כ הנלפענ"ד דהנה הש"ך כ' בסעיף י"א ס"ק כ' שנתהפכה רחשה למטה ורגלי' למעלה וי"כ שיש ג' מיני קפיצות א) שבודאי שיהפך אדם עצמו הראש למטה והרגלים למעלה הוא דבר שלא שכיח ומסתמ' לא קפצה באופן זה ואין לחוש כזה רק אם אומרת וע"ז כ' המחבר בדקדוק בסי"א ואם יודעת שנזדקרה כגדי והגבי' רגלי' למעלה וכפירוש הש"ך בשם רש"י וע"ז אין לחוש רק אם אומרת ובפרט שמיירי בסעיף י"א שנמצא רק למעלה מהחגור לחוד ולא למטה ממנו כלל מנלן לומר שבא מן המקור וע"כ צריך שתהפך לגמרי הקערה על שולי' כי עכ"פ מעט למעלה מהחגור הול"ל להמצא ב) קפיצה המובא בסעיף י"ב דהיינו שהגבי' רגלי' והית' קפיצה גדולה בכ"ז לא היה שתגבי' רגלי' למעלה וראשה למטה [ועיין בסוגר לעיל ובזה מיושב קושי' הב"ח מובא בש"ך כ"ו והנ"ל נכון כיון שלא הגבי' רגלי' למעלה מנלן לחוש ובפרט שנמצא על חלוקה לבד והרשב"א שהוה יחיד היינו אם הגבי' רגלי' למעלה ודו"ק]. ג') שמיירי בסתם קפיצה ולא הגבי' רגלי' למעלה ועל זה אין האדם זוכר כי אפשר שקפץ ובזה צריך שידע שלא קפץ כי קפיצה כזה שכיח אצל כל האדם ובפרט אצל בני הנעורים בימי נעורותם דהנה לכאור' גוף הדין בסעיף י"ז הוא חידש ע"כ אם לא יודעת בבירור שלא קפצה כלל ואפי' אם קפצה רק כסתם קפיצות כיון שנמצא גם למטה מהחגור וע"כ טמאה אבל בסעיף י"א שמיירי שנמצא רק למעלה וכא למטה כלל ואפי' אינו באותו שטח של החגור אלא מצד שכנגדו ג"כ וע"כ טמאה דוקא אם הגבי' רגלי' למעלה אבל בסתם קפיצות אין לתלות אם לא נזדקרה כגדי וראשה למטה ורגלי' למעלה והגם שלבי נוקפי להקל חם נזדקרה והגבי' רגלי והגם שלא הוה למעלה אבל אם נזדקרה סתם ולא הגבי' רגלי' אין להחמיר אם נמצא רק למעלה מהחגור והנלפענ"ד כתבתי בס"ד. ובאמת בשו"ע השמיט נזדקרה כגדי אלא להורות נתן כהנ"ל כי רק הטור כתבו ודו"ק. שו"ע סעיף כ"ו ושייך למסכת נדה דף נ"ט ע"ב ורמב"ם פ"ט מהלכות א"ב הלכה כ"ו וטושו"ע כאן. בעי ר' ירמי' נתעסקה בגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד מהו ועיין בתוס' וטור בזה ת"ש נתעסקה באדום אין תולה בה שחור במיעוט אינו תולה בה מרובה וכו' כא כגון דנתעסקה בכגריס ונמצא עלי' שני גריסין ועוד א"ה מהו למימרא מהו דתימא שקול כגריס צפור שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וכו' קמ"ל. ולא זכיתי להבין מה"ת שנאמר כן הלא הוא סברה רחוקה ואפי' אם נאמר כן מה הועלנו והלא נמצא עלי' היינו על גופה ולא על חלוקה וזה לכ"ע שעל גופה מצטרף והרמב"ם הוא שמחמיר אפי' בכ"ש על בשרה בסעיף ו' י"א אבל לענין צירוף הוא לכ"ע ומה הועלנו שכשדי' דם צפור בינייהו והגם דזיל הכי ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא בכ"ז הלא מצטרפין (זולת שיטת הרשב"א שהוא הדיעה א' בשו"ע בסעיף ח' שרק לסד"א הוא החילוק אבל לא למסקנה לשיטת הראב"ד בסעיף ח' הי"א וצ"ע והנה בנידן דידן יש ג' שיטות הרא"ש והטור והוא המחמיר שאפי' באיבעי' דר"י ג"כ לחומר' ועיין בלשון הרא"ש פרק הרואה כתם סי' ח' וז"ל ויראה בחומר' וכו' ואע"ג דדחיה ליה האי דיחויא דחיקא היא דמילתא דפשיטא היא דלא שדינן דם צפור בי מצעי ולא הוה צריך למתנייה עכ"ל הזהב הרי מבואר כדבריי ואפשר שהוה נגד הסברה ועוד שהוה נגד הדין וכאמור ויש להעמיס דבריי בכוונת הרא"ש והבן. אולם לשיטת הרשב"א הי' ראי' לשיטתו שהוה סד"א שאפי' על בשרו אין מצטרפין וזה אפי' למסקנה ספי' הדחוי של הגמ' שאין מצטרפין והקמ"ל היינו שלא אמרינן שנשדי' דם צפור בינייהו והוא פשוט. ועפי"ז נאמר שהרשב"א לשיטתו דכיון שס"ל שאפי' על בשרה ג"כ אין מצטרפין וא"כ נתחזק התי' בגמ' דהנה בתי' הגמ' תרתי השמיענו א) שאפי' על בשרה אין מצטרפין והוא קאי לפי' התירץ למסקנה וכאמור לעיל בס"ד ב) וג"כ קמ"ל שלא נאמר שנשדי' דם צפור בינייהו. והנה בכתמים שומעין להקל כי כתמים דרבנן בכ"ז גם באיסור דרבנן לא נמציאה קולות מה שהוא נגד השכל [ועיין בטו"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד ובסימן ר"א ס"ק פ"ו ובשערי דיעה בהלכות מקוואות שם שדברי הטו"ז סותרים זא"ז ואני ישבתי ב"ה שאין שום סתירה למעיין היטב בפרמ"ג בכוונת הטו"ז ועיין בטו"ז או"ח סי' ת"ט ס"ו וסי' תכ"ב יבואו ויגידו שהאמת אתי ב"ה ויען שלא הבאתיו עוד על כור הבחינה לא כתבתיו ועוד חזון למועד] אולם לשיטת הרשב"א שגם בנמצא עלי' דהיינו על בשרה ג"כ אין מצטרפין שני מקומות וכאמור וא"כ זה קאי במסקנה והגם שלא קאי למסקנה שכשדי' דם צפור בינייהו הוא מטעם האמור הגם שכתמים דרבנן בכ"ז זה רחוק לומר שנמציא קולא זה אבל בכ"ז כיון שכתמים דרבנן מובן שפיר הסד"א בזה. וע"כ פסיק לקולא בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד והיינו כמסקנת הגמ' כי אליבא דרשב"א התי' הוה הוא אליבא דהלכתא [ועיין בדרישה אות י"ד שתמה על הב"י במה שרצה לומר שהרשב"א סובר כהרמב"ן וגם הב"ח תמה בזה וגם בעיני יפלא כי לא זכיתי להבין דברי הב"י וד' הטוב יאיר עיני] וג"כ מדברי הרא"ש מוכח בס"ד שרצה ליישב קושייתי וכאמור. אבל קושייתי הוא להרמב"ם שהוא מחמיר מאוד שעל בשרה אפי' בכ"ש טמאה וכנודע וכאן מיירי על בשרה מדוע צריכין להשמיענו זאת וז"ל הרמב"ם נתעסקה בדם שאי אפשר להיות ממנו כתם [נתכוין לדברי הרשב"א בת"ה הארוך המובא בב"י על לישנא וכו' והא דקתני במיעוט אינו תולה במרובה דוק' ביודעת בבירור וכן העתיק השו"ע בסעיף כ"ו עיין שם] והגם שאין זה מפורש בכ"ז כוונתו. ולכאור' קשה טובא שפוסק שעל בשרה בכ"ש טמאה מדוע פסק כתי' הגמ' שהא דקתני בברייתא במיעוט אינו תולה בו מרובה היינו בכה"ג כגון שנמצא כשני גריסין ונעסקה בגריס שלא