באר מרדכי לט

הש"ך הוה ס"ל בשיטת הרמב"ם אפי' על בשרה וחלוקה ג"כ יש להחמיר כדמוכח ממה שהשיג על הב"ח וק"ש והב"ח הוי ס"ל שדעת הרמב"ם שאפי' בנמצא על חלוקה וגם על בשרה ג"כ מטמאה בכ"ש ע"כ תמה עליו אבל בנמצא על בשרה לחוד לכ"ע שהוה טמאה. והיוצא לנו לדינא א) בנמצא על חלוקה לחוד לכ"ע שהוה טהורה וזה מפורש בגמ'. ב) בנמצא על בשרה לחוד ובפרט הש"ך שס"ל כרמב"ם לכ"ע טמאה ג) בנמצא על חלוקה ובשרה בזה פליגי הש"ך ס"כ כיון שאינו בת דמים אפי' אם נמצא על בשרה ג"כ טהורה כיון שנמצא על חלוקה ג"כ הרי במקומו עומדת לומר דילמא עברה בשוק של טבחים ולא אדעתה והב"ח ס"ל ג"כ הכי והש"ך שחולק עליו משום שהוה ס"ל בדבריו שמטמאה אפי' בחלוקה הג' וע"ז חולק עליו שזה מוכח ברש"י לטהר אם הוא באופן שיש מציאות לומר דילמא עברה אבל בבשרה לחוד בודאי טמאה ובפרט שיש סברה דילמא הרגשי' ולאו אדעתה והרגשה סברה דאורייתא ובזה מיושב קושי' חידושי הפלאה על הש"ך והנלפענ"ד כתבתי בס"ד. והלום ראיתי בס"ט אות ז' והחוו"ד אות ד' שכולם תפסו על הש"ך הכנ"ל ושושו מעי שכוונתי לדבריהם ולפי מ"ש יתורץ כוונת הש"ך אולם צ"ל שהש"ך לא היה בגירסתו רק כונו שהגי' המעדיו"ט פ"ק אות י"ז [ועיין בדברי חמודות אות ח' עיי"ש היטב ובאמת כדעתי מדברי הגמ' לא ידעינן אי מגופא אתא משמע שאילו נודע בודאי שהוא מגופו טמאה ודו"ק] אולם מה שכתב הס"ט בתוך הדברים וז"ל אבל אי אפשר לפרשו כפשוטו כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש וכו' לפי שרש"י לשיטתו שפי' בדף נ"ח מודה שמואל שהוא טמאה מדרבנן דילמא ארגשיה ולאו אדעתה וכו' אטו דלא הגיע זמנו ליכא האי חששה דילמא ארגשי' ולאו אדעתה עכ"ל נלאתי להבין ד"ק זי"ע א) שכיון שדילמא ארגשי' לרש"י הוה רק גזירה דרבנן מדוע גזרו בקטנה ואי משום שהוה סברה שרוב דמים בהרגשה באים וגזירה דרבנן כזה הו"ל למיגזר והלא בזה אם סדינה מלוכלך בדם ויודעת שלא עברה ואומרת כן ואפי"ה אמרינן שעברה וזה ג"כ נגד הסברה בכ"ז בתינוקות שכיון שהיא מסולקת אוקמי' אדין תורה ומדוע נגזור יתר גזירה דילמא ארגשי' ובפרט שזה הוא סברה רחוקה שלא תדע ותרגיש הרגשתה כי אפי' משינה מתעוררת ע"י הרגשה ועיין בדף ז'. והנלפענ"ד וכבר רמזתי לעיל במוסגר בס"ד ובדרך אמת ופשוט שהש"ך הוה גירסתו כמעדיו"ט וכן משמע שהביא פירש"י ורשב"א ודו"ק. וע"ד הפלפול שהש"ך הוה ס"ל כן שאפי' נודע שיצא מגופא כיון שלא הוה בהרגשה טהורה הוציא מדברי רש"י דף נ"ח שדוקא מדרבנן טמאה דילמא ארגשי' משמע שמדאורייתא כס"ד הוה טהורה: שדוקא אי נודע לנו בודאי שהרגישה אבל מצד ספק מנ"ל דילמא ארגשי' ובתינוקות אוקמי' אדין תורה ע"כ אפי' נודע בודאי שבא מגופה טהורה כיון שלא הוה הרגשה וע"ז סמך הש"ך יסודו ואם תקשה לדברינו הלא רש"י פי' שאמרינן דילמא עברה משמע שאלולי זה טמאה ת"ל שלא הוה הרגשה י"ל דהנה סתם תינוקות מטפחין באשפתות ועיין בפרק כיסוי דם דף פ"ח לענין סמוך מיעוט לחזקה ותינוק אין בו דעת לישאול ועיין תוס' נדה דף י"ח ע"ב ד"ה סמוך מיעוט וד"ה שאח"ז] וכוונת רש"י לומר שבודאי עברה בשוק של טבחים ורצה להודיענו האמת ומ"ש מקודם לזה דילמא עברה ולא ידעינן אי מגופה אתא או לא ר"ל בגוונא זה שמלוכלכים בדם שיש בודאי מקום לומר שהוה בהרגשה כיון שהוא הרבה בכ"ז בתינוקות אינם יודעת להגיד לנו ובפרט שהוה מילתא דלא רמי' עלה והוה כודאי ואין זה בכלל גזירת חכמים בכ"ז טהורה בתינוקות כיון שהתינוקות מטפחין באשפתות וח"כ אין זה הכרח שאפשר שבא משם והגם שאין זה במציאות שיהי' הרבה דם כ"כ בכ"ז הלא ע"ז אינו הוכחה שיהי' הרגשה וכיון שכן בתינוקות לא גזרו ועיקר כוונת רש"י רק לומר שלא הוה ודאי שהרגישה וכאמור וק"ל. טו"ז אות ה'. ועיין בש"ך אות ד' ובנקודות הכסף אולם כזה ראיתי בפלתי דבר אמיתי באות ח' שכוונת השו"ע הית' שופעת כמה ימים ר"ל שלא פסקה בגמר אלא מזלפת תמיד ורק שפסקה מלהיות שופעת ודו"ק. שו"ע סעיף י'. להלכה פסקו כל הפוסקים כר' נחמי' וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות איסורי ביאה ה"ז כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור ואינו חוששת לו עיי"ש ועיין בהגהות מיימנ' אות ו' כר' נחמי' דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם וכן כתבו התוס' וז"ל ר"י קיימ"ל כר"נ דלקמן פסיק כוותי' וטעמ' דר"נ כיון שהדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו עיי"ש ותמהתי מאוד כי הגם שאינו מקבל כתמים והבגד טהור אבל מ"מ האשה טמאה וצ"ע ומדברי הרמב"ם משמע ג"כ שגם האשה טהורה לגמרי ועיין בנוב"י יו"ד סי' נ"ב שפי' כיון שהכלי שיש עליו הסתם טמא ע"כ גם על האשה גזרו שתהי' טמאה כ"ז אם החפץ טמא אבל אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה ע"כ גם על האשה אין מקום לטומאה עיי"ש ועיין חוו"ד אות ח'. והנה הדגול מרבבה בהגהות השו"ע בכאן כתב וכן כתם שנמצא על בגד צבועה טהורה ותמהני שלא אמרו דבר זה אלא לטהר הבגד שלא יטמא טהרות אבל האשה טמאה לבעלה אפי' נמצא בבגדי צבעונים ע"כ ותמוה לפי מה שהסביר בנוב"י שטומאת האשה הוא ע"י הכתם שמטמאין את הבגד וא"כ כיון שהבגד טהור האיך יטמאו האשה והוא ג"כ נגד התוס' אולם מהתוס' אינו קושי' כי י"ל שגבי בגדי צבעונים שאני וכמו שהביא הגמי"י הראי' ע"ז אבל על הנוב"י שכתב שהא בהא תלי' תמוה' והרמב"ן שהחמיר היינו משום שסובר שגם הבגד טמא וכאמור אבל לחלק ביניהם קשה לומר להנוב"י ובאמת דברי הגמי"י בעי טעמ' מנלן לחלק ביניהם ואפשר שיסודו עפ"י דברי רש"י דף ס"א ד"ה להקל על כתמיהם כיון שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור וע"כ הבגד טהור אבל מ"מ כיון שניכר הגם שאין לטמאות הבגד כיון שאין מראה דם גמור ניכר בו אבל מ"מ ניכר מש"ה הגם שלא מטמאה אחרים אבל האשה טמאה ואפשר לומר שגם הבגד הנצבע ג"כ טמאה הבגד גופי' רק שאינו מטמאה אחרים ע"כ האשה טמאה כיון שמטמאין הבגד מחמתו ואין דעתי נוחה מזה וד' הטוב יאיר נרי ודברי הדגמ"ר תמוהים ועיין בלשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ומופת ר' נחמי' מאמרו ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ אשר אינו מקבלת טומאה נקתה ע"כ, ועיין בתוס' דף נ"ה ד"ה מודה שמואל וכו' ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכי דלא הרגישה טהורה מן התורה אלא אתי' לפרושי' וכו' ויש להבין מנ"ל להתוס' זה והנלפענ"ד שכוונתם ליישב קושי' המעדיו"ט על הרא"ש פ"ט הלכה ב' על מה שכתב ור"א אמר שמואל כר' נחמי' ס"ל ופירש"י דטעמ' דשמואל לאו