באר מרדכי לז

וזה שכתב וכנגד אותו מקום למטה עד פרסות הרגלים ולמעלה עד אותו מקום קרוי מבפנים ומה שסיים ולא איתפרש לן השתא מבפנים עד היכן ולמעלה כל אורך הירך והשוק כי זה הספק הוא עד היכן מתרחב המקום וזה שכתב רש"י בדף נ"ח ע"א ד"ה "עד היכא קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו" וע"ז ל"ה ספק כי פשוט שממטה למעלה רק ברוחב הוה איבעי' בגמ' כי מקום חבק פירש"י מקום מתיחת הגידין במקום חיבור השוק והירך שמתרחבים הגידים והנה למעלה מתרחבים מאוד הצומת הגידין וזה לא מתפרש ברוחב עד היכן למעלה "אורך הירך והשוק" ר"ל הן למעלה והן למטה ברוחב עד היכן הוא והגם שהמעדיו"ט מוחק השוק ועיין בב"י שהגירסא השוק והירך והמעדיו"ט בזה לשיטתו מה שכתב לעיל שהאיבעי' הוא רק למעלה וע"כ הוצרך למחוק וכאמור אבל מלשון הרא"ש כאשר העתיק הב"י וכן התפארת שמואל נראה שהוא פשוט שמאותו מקום עד למטה עד הארץ אלא האיבעי' הן למעלה והן למטה עד היכן מתרחב וזה יוצא מפורש מדברי רש"י שהעתקתי בס"ד כנלענ"ד בכוונת הרא"ש לולא דברי התוי"ט ובפרט שיש לי תנא דמסייעי' הב"י וכן ת"ש והוא ברור בס"ד. בספר חוות דעת ביאורים אות א' בהוכיחו כשיטת הנוב"י שזיבת דבר לח הוה הרגשה דאוריי' כתב וז"ל דהנה יש לתמוה מהא דטמאות מעל"ת ואמרינן התם בדף ג' הטעם דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו ואימור הרגשת מי רגלים הוא וא"כ קשה אשמואל דאמר טהורה כשלא הרגישה עכשיו מה בכך שלא הרגישה עכשיו אימר האי דם מאתמול יצא וכותלי בה"ר העמידוהו והרגיש' וסברה הרגשת מי רגלים הוא כמו דמטמאינן כל רואה דם מעל"ת אף דלא הרגישה אתמול מהאי טעמא ולכאו' הוא קושי' חמורה מאוד עיי"ש בתירוצו והיודע ועד יודע שכוונתי ב"ה לתירוצו כי חילוקו ברור. ואחר נשיקת כפות רגליו הקדושים אומר אני שקושי' מעיקרא ליתא כאשר אגיד בס"ד ובזה מיושב ג"כ קושי' התוס' נדה דף נ"ז ע"ב ד"ה הרואה כתם תימה מאי מהדר אפירכות הא כמה משניות בפרק בא סי' ודם נדה עיי"ש. וז"ל הגמר' אמר שמואל בדקה קרקע עולם ומצאה עלי' דם טהורה שנאמר בבשרה ועיין בספר שב שמעתתא מהגאון שמן רוקח שער ב' אות י"א בשם תלמידי רשב"א כל דאמר משום שנאמר אינו רק אסמכתא וכל היכי דאמרינן בש"ס שנאמר הוא דרש גמור ועוד חזון למועד בס"ד לבאר זה במק"א] וכן מפורש לכאורה בלשון הרמב"ם ריש פרק ט' אין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ע"כ כוונתו לפ"ה הלכה ד' וכן בהלכה ט"ז האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וכו' כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות דם בשפופרת וכן הרגשה הוא סברה דאורייתא כמו שכתב התוה"ד שדם שבא מן המקור בא בהרגשה ובדרך אגב בפי' הגמ' שנחלקו בו הגאונים בשב יעקב מובא בדברינו בריש סי' קפ"ג עיי"ש מלשון הרמב"ם שם הלכה י"ז וז"ל ואפי' הרגיש גופה ונזדעזעה אינו חוששת שהרגשת מי רגלים הוא ר"ל ומשמע שאפי' אומרת שהרגיש' שמוכח שהיה בהרגשה גמורה ובהרגשה גמורה יודעת מזה ועיין בדף ג' מזה וברש"י שם ד"ה מרגשת עיי"ש.] ומדי דברי זכור אזכרנו דברי הנוב"י בסי' נ"ה ד"ה מאי ניהו הרגשה שהקשה מדוע לא הקשה על דברי שמואל ממשנה דף י"ז דם הנמצא בפרוזדר ספיקו טמא אי דארגשי' פתיחת המקור אין זה אלא ודאי מן המקור ואי דלא ארגשי' א"כ אפי' הוא מן המקור טהור לגמרי והנלפענ"ד דהנה ז"ל הרמב"ם ואם כא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדר ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו ותמוה להרמב"ם הכא ספיקא דאו' מן התורה לקולא אולם מפורש בגמ' בב"ת דף כ"ד שהוה ודאי כמפורש ברש"י ד"ה ספיקו טמא ספק זה טומאה ודאי ורוב מטעם ודאי וכמו שאזלינן בתר רוב לקולא ומכ"ש לחומרא וא"כ כיון שרוב דמים באים מן המקור הגם שרוב דמים בהרגשה באים בכ"ז אינם מתנגדים כי אפשר שהרגישה רק היא אינו יודעת מזה וכעת קשי' לי עוד על הנוב"י שסובר הרגשת זיבת הוה הרגשה ולפי הגהות ברוך טעם שם שבעוד שהיא בפנים אינו מרגשת הזיבת דבר לח מדוע אמרינן שטמאה משום שאמרינן הרגשת מ"ר היא אפי' בלא זה טמאה שנחוש לזיבת דבר לח [והגם שהתוס' כתבו שבזמן מרובה בודאי יש הרגשת מי רגלים ועיין דף נ"ז בד"ה אימר הרגשת וכו']. אולם נכון הדבר כאשר נדייק בסידור לשון הרמב"ם בריש פ"ט כתב הדין תורה והוא בהלכה א' כאשר ביארנו בס"ד ובהלכה ב' וכן בהלכה ג' וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות וזה דברי המשנה שמעב"ת טמאה ומפרש בגמ' הרגשת מי רגלים הוא וזה מדין סופרים ולא מדין תורה ושמואל מדין תורה ממש דיבר ובזה מיושב מדוע לא הקשה לשמואל ממתני' בריש נדה שמטמאה מעל"ת וקשי' לשמואל ולומר ממכפ"ש אולם הוא הדבר אשר דברנו בס"ד כי שמואל דיבר מדין תורה ממש ומד"ס אפי' שמואל מודה שטמאה מדרבנן (ושם נחלקו רש"י ד"ה מדרבנן ותוס' ומהרמב"ם מוכח כתוס' בהלכה ב' עיי"ש] ועיין בס"ט בסי' ק"צ אות ג' סוף ד"ה והנה התוס' שם שהקשה ומיושב ג"כ בדברינו. ועפי"ז מתורץ היטב קושית התוס' מדוע כא הקשה מכתמים כי מכתמים אין להקשות כי כתמים הוא דרבנן ועיין בגמ' דף כ"ט ע"א ופשיטא שמדרבנן טמאה אפי' בלא הרגשה ואפי' יודעת בבירור שלא היה הרגשה רק הקשה מאותן ענינים שמוכח שהיא טמאה מן התורה ובפרט מת"ש נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן וכן ת"ש נמצא אתה אומר ג' ספיקות וזה מדין תורה ועיין לעיל דף י"ז. ואם תקשה לדברינו מה מקשי ומתרץ שמודה שמואל שטמאה מדרבנן הלא גם המקשן ידע מזה כי לכאורה ממתניתין לא הקשה אלא בסוף ומדוע לא הקשה מיד בדרך ממנפ"ש אולם באמת כיון שמקשה בסוף מדין כתם משמע שמתחילה הוא סד"א שלא הוה ס"ל כלל לשמואל דין כתם כשיטת רש"י וצ"ע, אבל יובן היטב בס"ד עפ"י דברי התוס' שכתבו שתי' הגמ' הוה אפי' מוחזק לן שלא הרגישה בכ"ז היא טמאה מדרבנן והמקשן בסד"א הוא ס"ל שונה שהוה טמאה במתני' הוא מטעם שכיון שנמצא הכתם על בשרה דילמא ארגשי' אבל אם הי' בגוונא שנודע לנו שלא הרגישה טהורה ע"ז מתרץ שמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן שהיא טמאה אפי' נודע שלא הרגישה אולם לשיטת רש"י שפי' שטמאה מדרבנן דילמא ארגשי' לא זכיתי להבין בעו"ה פשיטא במקום שיש לתלות שהוה הרגשה הוא מדאורייתא טמאה דילמא ארגשי' והוא משנה מפורשת נמצאת בפרוזדור ספיקו טמא לפי שחזקתו מן המקור והלא לא נודע שהיה הרגשה בכ"ז תלינן ואמרינן שבודאי היה הרגשה [ועיין ברשב"ם בב"ת כמובא לעיל בדברינו בס"ד].