באר מרדכי לא

אף שאח"כ נחלקו גם לענין ממונא אזלינן בתר עיקר הענין ולהיש מהגדולים דוקא משום שרב ושמואל לא נחלקו כלל לענין ממונא ע"כ ברור שהלכתא כרב כיון שלא נחלקו כלל לענין ממונא ודו"ק היטב בלשון הרא"ש שכתב ויש מהגדולים שכתבו שכיון שלא נחלקו בנגיחות וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בוסת הוה סמכינן אשמואל בתרווייהו עכ"ל סברת הרא"ש משום שרב מדקדק היטב באוה"ת ושמואל בממונות וע"כ אם באמת נחלקו בתרווייהו היה הלכתא כרב באיסורי משום ששם היה רב מדקדק היטב ובממונא כשמואל ע"כ כ' שכאן מסתבר לפסוק כרב כיון שלא נחלקו כלל בממונא הלכך גם בממונא מסתבר בכאן כרב ולמה שכ' בתחילה אזלינן בתר עיקר פלוגתייהו. בכ"ז כ' הרא"ש בסוף פרק האשה בסוף סברת הרמב"ן שגם באיסורי קיימ"ל כשמואל וצ"ע וכן הטור בסי' קפ"ט כתב שסברת הרא"ש כרמב"ן ובקיצור פסקי הרא"ש הביא בפ' שור שנגח ד' וה' וז"ל נגח ביום ט"ו בחודש וט"ז בחודש וי"ז בחודש הועד לדילוג משמע אפי' בממונא קיימ"ל כרב וצ"ע. ועיין בטו"ז ס"ק ט"ו ובמעדיו"ט אות ע' בפ' האשה ובפלפלא חריפתא עיי"ש. וברי"ף חפשתי ולא מצאתי כלל שידבר מזה וצ"ע. ושיטת הרמב"ם ז"ל מובן היטב בפ"ח מהילכות איסורי ביאה הלכה וא"ו כשמואל וכ' ה"ה שטעמו דאע"ג דהלכתא כוותי' דרב באיסורי כיון דאיסוקו בגמ' דיקא נמי כוותי' דשמואל ש"מ נקטינן כוותי' דשמואל וזה הטעם הביא ג"כ הב"י בסי' קפ"ט בשמו. וכן הוא ג"כ שיטת הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזקי ממון הי"א ויובן היטב כטעמו של ה"ה דכיון שעיקר פלוגתתם באיסור וא"כ היה לנו לפסוק כרב בכ"ז מסתבר טעמו של שמואל מכ"ש בממונא שיהיה בענין הנ"ל הלכה כשמואל. ובכ"ז דברי הרא"ש צ"ע טובא. ע"כ הנלפענ"ד בשיטת הטור והרא"ש דהנה לפום פשטות היה מקום לומר שהלכתא כרב כי באיסורין סברת רב טובה וכיון שכן אפי' בממונא פסקינן כרב כיון שבעיקר הענין פסקינן כרב אולם הרא"ש בסוף פרק האשה כתב סברת דברי הרמב"ם כשמואל משום דפריך על שמואל אלא ודאי דייקינן כשמואל עכ"ל וסובר הרא"ש שסברת רב טובה בעצמותו אבל מה נעשה שסברת שמואל מסתבר הכא באיסורין וכיון שסברתו טוב בעצמותו ע"כ אפי' בדיני ממונות הנצמח ממנו הוה הסברה כרב וזה שהאריך שם הרא"ש בפ' שור שנגח בלשונו הזהב לומר שבסברה דברי רב נכונים שאפי' הנצמח ממנו הלכתא כרב ושפיר כתב הטור בפ' שור שנגח בקיצורו לענין דילוג שהלכתא כרב ובכ"ז כ' ששיטת הרא"ש לענין איסור כשיטת הרמב"ם. שוב ראיתי בספר שערי דיעה וז"ל ואפשר עוד דמ"ש וכן דעתי נוטה בפ' שור שנגח [הרא"ש] היינו היכי שנחלקו רב ושמואל בענין הנוגע לאיסור וממון אבל בנידן זה יש לנו טעם אחר לפסוק כשמואל משום שבריית' כוותי' דייקא עכ"ל וכוונתו ז"ל לדברינו אלא שאני ביארתיו יותר בס"ד ועיין בספרו שב שמעתתא שער ז' סי' י"ג עיי"ש וג' חילוקים בדבר א) אם נחלקו רק בדבר אחד כגון ממונא או איסורי הולכים אחר הכלל הנאמר בו וזה הוא שיטת הרא"ש ב) ואם נחלקו בשניהם רק שעיקר פלוגתתם היה בדבר אחד בזה פליגי הרא"ש עם מה שכ' בתחילה וכאמור ג) ואם פליגי הן לענין ממונא והן לאיסור ואין אחד עיקר אז פשוט שבממונא כשמואל ובאיסורי כרב זולת אם יש סברה וכאמור. ועיין בחידושי תורת משה פ' משפטים ד"ה וכי יגח שור שכ' ג"כ לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל ודו"ק. וכ"ק עט"ר שליט"א כתב לי וז"ל ואני ב"ה הוספתי על דבריך דשם בב"ק כ' רק שכן דעתי נוטה ולא הביא שיטת הרמב"ם והרמב"ן שכ' כשמואל אלמא שבב"ק לא כ' רק סברתו וסברת הגדולים אבל אחר שראה שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהברייתא דייקא כשמואל וא"כ הניח סברתו וסברת הגדולים ופסק כסברת הברייתא הקדומה מהם. ועוד יש לומר דוסתות דרבנן יש לפסוק לקולא רק בד"פ נקבע אף דיש בזה ג"כ חומרא אבל העיקר לקולא וגבי דיני ממונות פסקינן לקולא לנתבע כידוע שהוא יש לו חזקת ממון ודו"ק בזה כן יש ליישב דעת הרא"ש ובנו הטור עכ"ל הזהב. טור סי' קפ"ט: לשון הרמב"ן בסופו וז"ל לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהם כוסת קבוע ולשאר ימים כוסת הדילוג ע"כ. ותמוה לי טובא לשיטת הד"מ בס"ק א' במחלקתו עם הב"י וזה תוארו הב"י סובר בשיטת הרמב"ן שאשה שיש כה וסת קבוע וג"כ וסת שאינו קבוע [ר"ל כוסת בא כסדרן ג' פעמים וסת אחר לא בא עדיין ג' פעמים] בכ"ז יש לה לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע ורק קולא גדולה יש בענין זה שאפי' נקבע לה הוסת הב' ג"כ בכ"ז אם פעם אחת לא בא הוסת הב' נעקר אפי' בפעם אחת עיי"ש. ושיטת הרמ"א ז"ל לקולא וז"ל דלעולם חוששת לב' אם לא נעקרה אחד מהם פעם אחת עד שתקבע אחד מהם ואז אינו חושש לשני כ"ז שלא קבעה אותו ג"פ ע"כ הוסיף להקל שאם נקבע אחד מהם אז נדחה השני כיון שהוא אינו קבוע. וא"כ קשה דהנה ידוע שיטת הרמב"ן שוסת הדילוג אינו נקבע לכל הפחות אלא בד"פ [ובוסת הדילוג בהפלגה בה"פ ועיין בב"י בריש הסי' שסידר הא מיני וסת] וכאן שהשלישה בהם היום י"ז ולוסת הדילוג לא הוי עדיין קבוע כי בעי עכ"פ ד' פעמים כי בפעם הראשון בט"ו לא ידענו עדיין שהוא דילוג והאיך כתב ולשאר הימים כיון שאין הוסת קבוע וצ"ע טובא. אולם הב"י הגם שעי"ז אם נפרש דברי הרמב"ן כפשוטו יתחזק שיטתו שיש לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע בכ"ז לא רצה לסמוך על שיטתו [והנה הרמב"ן ס"ל כשמואל. בפלוגתא בדף ס"ד שהוא שורש וכלל גדול בענינים אילו וא"כ לא נקבע עדיין הוסת] וכהב"י צ"ל שמיירי שהיה לה מקודם וסת שבזה מודה שמואל ועיין בדרישה אות ז' ובפרישה אות מ"ד שכ' לפרש כמו שכתבתי בתחילה בס"ד עיי"ש שסיים ולפי"ז מיושב מה שקרא יום י"ז וסת קבוע דמשמע דוסת הדילוג עדיין אינו קבוע ודו"ק היטב ושלא כדברי מהר"י קארו עכ"ל. אולם אחר העיון היטב אשר דיבר הב"י כי לפי"ז יהיה מוכיח בפי' הרמב"ן שיש לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע אפי' אם יש ג"כ וסת קבוע והוא לא כ' זאת רק בדרך אפשר עיין בלשונו וכפי הפרישה הנ"ל בדברי הרמב"ן תמוהים מאוד דברי הרמ"א בד"מ אולם בעל מחלקותו הב"י עזר לו ליישב קושי' הנ"ל ויכול להיות שגם הב"י ס"ל כרמ"א בזה כדינא להקל כי לא החליט כי כ' רק בדרך אפשר ודו"ק בזה.