באר מרדכי כה

שזה טעם הדבר כי לכאו' מדוע נחיש קודם לזמן המוגבל בעוד שיש כה חזקת טהרה לזה אמר כי ע"י התשמיש יכול להתעורר לדם לבוא והבן] וכמה אם הי' דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום עכ"ל ולאו ברשעי' עסקינן עיין בש"ס יומא ובכמה מקומות ובספרי פותח שערים מערכת אטו ברשיעי עסקינן באר רחובות בס"ד וצ"ע. והנלפענ"ד ותחילה נקדים לזה דברי התורת הבית בית ז שער ב' וז"ל פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואע"פ שלא הרגישה בדם וכו' אסורה לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות וכמה עונה יום או לילה וכו' דבר זה מדרבנן דמדאורייתא עד שתראה כונו שיתבאר עכ"ל יוצא מפורש שכיון שקיימ"ל וסת דרבנן אפי' בשעת עונה ג"כ דרבנן כמו שהקדים פעמים שאדם צריך לפרוש אעפ"י שלא הרגישה ואם איתא שבשעת הוסת הוא דאו' וא"כ מצינו שאפי' בלא הרגשה ג"כ אסורה מדאו' אע"כ שהוא דרבנן ומה שכ' שעונה סמוך לוסת הוא דרבנן רוצה להשמיענו שאפי' עונה סמוך לו ג"כ אסורה עכ"פ מדרבנן. והבדק הבית חולק עליו וז"ל כללו של דבר לעולם אסור' לו אחר הוסת עונה וכמה עונה וכו' ולעולם אינה מותרת אפי' ברי' לה שלא ראתה "ואיסור תורה הוא זה" אבל לפני וסתה בעונה זו כגון למודה לראות בסוף היום לענין שעות שלפניו למ"ד וסת דאו' ומחזקינן לה בודאי רואה האי קרא דוהזרתם אתא לעונה זו שלפני הוסת ולמ"ד וסת דרבנן איסור עונה זו שלפני הוסת דרבנן וקרא אתאי לאי' עונה שלאחר הוסת והיינו דשרי ליה רבנן ליוצא לדרך לפקוד את אשתו ומסתמ' אפי' בביאה ומשום דעונה זו לפני וסת דרבנן שרי ליה רבנן ביצא לדרך וכו' עכ"ל שיטתו עונה שאחר וסת לכ"ע דאו' ורק עונה קודם לוסת תולה בפלוגת' אי וסת דאו' או דרבנן ולדידן דקיימ"ל דרבנן עונה סמוך לוסת התירו דרבנן ביוצא לדרך וכאמור בלשונו הזהב. והנה שיטת הרמב"ם אינו כשיטת הרא"ה כיון דקיימ"ל וסת דרבנן ועיין בפ"ח הלכה י"ב וכיון שכן לשיטת הרמב"ם היה לו להיות מותר ליוצא לדרך וזה לא נזכר בדבריו ואדרבה משמע מדבריו שעונה סמוך לוסת הוא דאורייתא הגם שקיימ"ל וסת דרבנן והרשב"א במ"ה "דלמאן דאמר וסת דרבנן אפי' בשעת הוסת ממש מותרת" עיי"ש בארוכה. ולתרץ שיטת הרמב"ם בזה נוכל לומר שדוקא קודם לוסת י"ל שהוא דאו' וכמו שמשמע מלשונו "שמא תראה. בשעת תשמיש" ר"ל שע"י התשמיש תעורר האורח לבוא קצת לפני זמנו ודו"ק אבל אחר הוסת כיון שראינו שלא בא בזמנו וע"כ אין כחוש עוד שיבוא ומובן היטב פסקו בהלכה י"ב ואפשר שלאחר הוסת יתיר ביוצא לדרך והיינו בהלכה כ' וכונתו בסמוך לאחר הוסת ודו"ק וז"ל הרמב"ן מובא בבדק הבית וז"ל חשש וסתות דרבנן ולפיכך אם עברה כל עונת וסתה ובדקה ומצאה טהורה מותרת לשמש עכ"ל ור"ל בכוונת הרמב"ם שאחר הוסת כגון שהיה וסתה ביום מותרת לשמש בלילה וכן נלפענ"ד קרוב לאמת לפענ"ד בכוונת הרמב"ם. וברוך השם שמצאתי כעת בר"ן מסכת שבועות מובא בב"י סי' קפ"ד אחר שהעתיק בשון הרמב"ם פ"ד הלכה ט' וז"ל ונראה מדבריו שאין צריך לחוש אלא לעונת הוסת עצמו ולא לאחר מכן כלל והוא ג"כ שיטת הרי"ף וסיים שם ובזה עלו דברי הר"י אלפסי והרמב"ם יפה אלא שזה קולא גדולה שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפי' לימים הרבה ואפי' בישינה. ועיין במ"מ על הרמב"ם בארוכה ובב"י ובשו"ע סי' קפ"ד סעיף ט' שהובא דעת הרמב"ם בזה. ודבריי הם בס"ד על מרכז האמת. ולדינא יש לנו ג' שיטת א) הרא"ה שבשעת הוסת ואחר הוסת כל אותו עונה הוא דאו' [ועיין בפתחי תשובה החדשים בסי' קפ"ד אות ג' שהביא דברי הנוב"י שמובא בדברינו בס"ד הרבה פעמים והגם שמרן חת"ס בשו"ת סי' ק"ע וקע"ט וקע"ה כ' שסברת הנוב"י מובא ברא"ה כונתו שגוף הסבר' אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם] וקודם לרגע הוסת תולה אי וסת דאוריית' או דרבנן. ב) הרשב"א ס"ל לגמרי שהוא דרבנן ומוכח שאפי' בשעת תשמיש ומנש' וזה תולה שכיון דקיי"ל וסת דרבנן אפי' בשעת תשמיש ממש הוא דרבנן. ג) לשיטת הרמב"ם כפי מה שהוכחתי בס"ד שהוא כשיטת הנוב"י עיי"ש בסי' נ"ה שכ' וזה תוכן דבריו בקיצר דהנה לאשה יש חזקת טהרה רק בכ"ז לעונה סמוך לוסת צריך לפרוש לכ"ע מה"ת כי בודאי יבוא ואינו מכחיש החזקת טהרה שלה אם נאמר שתראה ואינו שייכות לענין וסת דאורייתא או דרבנן. אבל בשעת הוסת ומיד אחר הוסת אם נטמאם הוא שנחזיקם שודאי ראתה וזה תולה אם וסת דאו' או דרבנן. וכיון שכן קודם לוסת הוא דאו' אבל לאחר הוסת הוא דרבנן ואדרבה כן הסברה נוטה בשלמ' קודם לוסת שיכול להיות שיבוא האורח בזמנו וע"כ י"כ שהוה הפרישה דאו' כי ע"י התשמיש יתעורר האורח לבוא מקודם אבל אח"כ כיון שלא הרגישה כי רוב דמים בהרגש' הם באים אם איתא שבא האורח הי' לה להרגיש וכיון שלא הרגישה בודאי טהורה כי הגם שהזקה שאורח בזמנו בא בכ"ז אינו בודאי להחזיקה לודאי טמאה כי רק הוא סברה ולא ודאי ועפי"ז מוסבר היטב שיטת הרמב"ם שהובא בסי' קפ"ד סעיף ט' שהעתקנו לעיל ודו"ק היטב בזה בס"ד. והרי זה דומה למה שמובא בתבואות שור סי' כ"ט עפ"י הגמ' כתובות בריש פרק האשה שנתארמל' רוב הנשים בתולות נישאת וזה הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא והכ"נ כיון שלא הרגישה בשעת וסת איתרע חזקתה שלעת כזאת לא יבא האורח בזמנו ועיין חוו"ד סי' נ', ובתשובה הארכתי וביארתי בס"ד ד' הטוב יזכינו להוציא לאור אכי"ר ודו"ק. ונחזור למה שהתחלנו בטעם רואה דם מ"ת ועפי"ז יתברר לנו אם הוא דאו' או דרבנן. לפי מה שתפסו שמטעם וסת נגעו בו ולדידן שקיימ"ל וסת דרבנן הוא ג"כ דרבנן. אולם לפי מה שכ' החכ"א שהבאתי לעיל שפרישה בשעת וסת מתשמיש הוא דאו' וא"כ אם נתפוס מטעם וסת וזאת הוה וסתה בשעת תשמיש והי' מטעם זה רואת דם מ"ת דאו' ותמוה לבעל חכמת אדם בכלל ק"י סי' א' שכתב וז"ל דזה הוה כמו וסתות דאמרינן עכ"פ מדרבנן אורח בזמנו בא וא"כ בזו נמי אמרינן אורח בזמנו בא ואם תשמש תראה דם ועיי"ש עוד בסעיף י"ז והלא כפי דבריו הטהורים שפרישה בשעת תשמיש הוה דאו' א"כ הי' לנו לומר שרואה דם מ"ת יהי' דאו' והוא כ' בפירוש שהוא דרבנן וצ"ע. בתוס' מסכת נדה דף ס"ו ע"א ד"ה נאמנת וכו' שהביאו פרש"י שנאמנת היינו דוק' לרבי אבל רישא שג' זימנא הוה חזקה ל"ה ככ"ע אלא כרשב"ג ולרבי בתרי זימנא הוחזקה לר"ד מ"ת (עיין טו"ז יו"ד סי' ק' ס"ק ו' ודו"ק) והר"י כ' דאפי' רבי מודה ברואה דמ"ת דבעי ג'