באר מרדכי כג

לכ"ע ודו"ק בזה בס"ד. היוצא לנו מזה ששיטת מהר"ל זי"ע שאין שום חילוק בין דיבור למעשה כלל וכלל לא אלא הכול אם יהי' הפירסם של האמתלא כמו הקול וזה ברור בס"ד. [ואולם ג"כ לדברי הש"ך יו"ד סי' קפ"ה ס"ק ה' שכתב לחלק בין אפשר בענין אחר או לא והביא כן משו"ת רמ"א סי' ב' היה מקום ג"כ לתרץ הך בחו"מ כי מסתמ' מיירי שם שאומרת האמתלא מדוע לא אמרה כן מתחילה והעיקר למה נתנה מעות שלא הי' אפשר לה בענין אחר שפיר מהני] ועיין בתורת שלמים אות ו' שהשיג על הש"ך עיי"ש. [ועיין בשו"ע חו"מ סי' כ"ט ס"א מחבר והג"ה והפלאה כתובות דף כ"ב עיין שם.] אבל לטו"ז שהסכים למהר"ל זי"ע נכון הדבר כמו שאמרנו: ואכתי פש גבן לתרץ קושי' חזקה על מהר"ל זי"ע שס"ל בקול בפירסם לא מהני אמתלא מגמ' מפורשת במסכת כתובות דף כ"ב ע"א דאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה ואמרו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת והלא החזיקה עצמה בפני רבים עיין בתורת שלמים אות ג' וצ"ע. והנ"ל בס"ד שקושי' מעיקרא ליתא ולהצדיק דברי מהר"ל זי"ע עפ"י דברי חידושי הרא"ה מובא ברמ"א אע"ז סי' מ"ז ס"ג ובנוב"י קמא אע"ז סי' י"א בד"ה והנה בסי' קט"ו וכו' וז"ל דוקא אם אמרה סתם נתקדשתי אבל אם אמרה לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לפלוני [ובזה יובן שפיר ג"כ שיטת הטור הגם שכאן בסי' קפ"ה שאם אמר' טמאה נוגע ג"כ לבעלה והוה חוב לו בכ"ז כיון שהתורה נתנה לה נאמנות מגו דנאמנת לעצמה נאמנת ג"כ לבעל' וק"ל] ובאמת דברי הרא"ה הם גמ' מפורשת במסכת גיטין דף פ"ט ע"א במתני' יצא שמה בעיר מקודשת ופרש"י "לפלוני" ומה בעי בזה וי"ל דהנה מבואר שם בגמ' שלא לפלוני פרש"י יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה עכ"ל ע"כ אמר רש"י זי"ע במתני' שיצא שמה בעיר מקודשת היינו דוקא אם נאמר בצדו לפלוני אבל בלא זה אינו קול כלל ועכ"פ נכונים דברי מהר"ל זי"ע כי בכאן שאמרה סתם מקודשת אני ולא אמרה לפלוני לא היה שום קול כלל. ובפרט למה שכתבתי לעיל שאם האמתלא נאמר ג"כ בפני רבים וכאן באתה לפני חכמים ומילתא דהוה בי דינא הוה מפורסם וע"כ מהני שפיר האמתלא, ובמק"א כתבתי עוד לתרץ הקושי' מכתובות בס"ד ובאופן אחר נלפענ"ד בסתירת השו"ע דהנה שיטת הרמב"ן בלבש' בגדי נידות לא מהני אמתלא והוא ג"כ שיטת הרמב"ם ועיין במ"מ פ"ד מהלכות א"ב מובא בב"י וטעמא בעי מדוע אמרו דבריהם דוקא גבי נדה ולא בענין אחר שאמתלא לא מהני בעשתה מעשה, וי"ל דהרמב"ם והרמב"ן דוקא בנדה אמרו ולא בענין אחר דהנה חזקת אורח בזמנו בא הוא דאו' להרמב"ם כמו שהוכיח הנוב"י כאשר הארכנו בס"ד כי מסתמא יבוא הזמן שתהי' נדה וזה לא יבצר וא"כ אם האשה אמרה שהיא נדה הוחזקנו ע"י דיבורה רק זאת שאמרינן שעתה הגיע העת נידתה ובכה"ג שהוה רק גילוי מילתא אמרינן שמעשה לא עבדה אבל אם הי' דיבור מהני ועפי"ז יש לבאר היטב דברי הגמ' שם בכתובות בעי מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת תנא מיני' ארבעים זימנא ואפ"ה לא עבד שמואל עובדי' בנפשי' ועיין בתוס' ד"ה חזרה שהאיעי' אם מועיל אמתלא והביא ראי' מדקאמר אף בזו ועיין בב"י שהרי"ף כתב להא דשמואל שהרוצה להחמיר בזה יכול להחמיר וטעמ' בעי מדוע הוה איבעי' דוקא בנדה ויש ספק אם מועיל ומני שמחמיר בזה בשם ותיק וחסיד נכונה וצ"ע וג"כ הלשון "אף בזו" ויובן בס"ד כי עמקו מחשבות רבותינו שנדה גרוע ביותר כיון שעכ"פ היא בחזקת טמאה שבודאי יבוא האורח ורק היא גלתה לנו שכעת הוא הזמן לך והוה רק גילוי מילתא ע"כ אינו נאמנת בעשתה מעשה וזה האיבעי' אמרה טמאה אני ר"ל בדיבור לחוד ולא במעשה אבל בלבשה בגדי נידות לא מהני בלי שום ספק אמתלא ותי' "אף בזו" ר"ל שחידוש השמיענו רב שבנדה אף בדיבור לחוד מהני אמתלא כי היה מקום לומר שאפי' בדיבור לא מהני אמתלא ושמואל החמיר שאפי' בדיבור לא יהי' מהני אמתלא ועיין בתוס' שם ד"ה ואפי' העובד בירושלמי ותראה שהי' רק דיבור. והרי"ף הביא דברי שמואל והרמב"ם הוא תלמיד תלמידו והרמב"ן תמיד מגן בעדו. וע"כ המוציאו מדברי הגמ' הנ"ל ההלכה כיון שאיבעי' הי' אם מהני אמתלא בנדה אפי' בדיבור לחוד והגם שעפ"י דין מהני בכ"ז לאו משנת חסידם הוא כי שמואל החמיר וא"כ עכ"פ שבמעשה לא יהי' מהני אמתלא, בנדה בשום אופן לא ודו"ק היטב בראי' זו זהו שיטת הרמב"ן ושיטת הטור שאפי' במעשה מהני אמתלא ראייתו ממה שאמרינן שם בגמ' באשה שאמרה בתחילה מקודשת אני ואח"כ קידשה עצמה שמהני אמתלא [כי שיטת הטור שאין שום חילוק בין דיבור למעשה וכמו שתמה מה לנו ראי' יותר ממה שאמרה בפיה] וכמו שמהני בכאן אמתלא הגם שבודאי תהי' לאיש כי טב למיתב טן דו מלמיתב וכו' ועומדת להנשא וא"כ הוה רק גילוי מילתא וא"כ כמו שמועיל בכאן אמתלא בדבר שדומה לנדה וכאמור כן מהני ג"כ בנדה אפי' במעשה כי אין שום חילוק כלל [ואפשר שהיה גירסת הטור אם צריך אמתלא ודוחק]. שיטת התשב"ץ שהובא דינו בשו"ע יו"ד סי' א' סי"ג שאין שום חילוק בין דיבור למעשה וכשיטת הטור דאל"כ לא יובן ראייתו מאשה שקפצה וכו' וקשה הלא שם לא הוה רק דיבור וכאן הוה תרווייהו דיבור ומעשה וגרוע עוד יותר מנדה שלא היה דיבור עם המעשה כי אפשר שלבשה אילו הבגדים שלא מצאה בגדי טהרה אע"כ שאין שום חילוק כלל וע"כ הכריע הב"י בערך שלחנו הטהור שדוקא נדה שהוה רק גילוי מילתא ע"כ לא מהני אמתלא משא"כ בטבח שעשה סי' בראש כבש שיהי' נראה שהוא טריפה ר"ל שאמר שרק בבדיקת פנים נטרף דאל"כ בשחטה הוה נבילה. ואילמלא הוא לא עשה את המעשה הנ"ל הי' כשר כי נשחטה בחזקת היתר עומדת ורק ע"י מעשה שלו הוציאה מחזקת כשרות בזה אם נתן אמתלא לדבריו חזרה לחזקת כשרות שהי' מתחילה ולא הוה גילוי מילתא ע"כ מהני אמתלא אפי' בדיבור עם מעשה ודו"ק בסברה זו בס"ד. ועיין בספר דע"ת סימן א' ס"ק ס"ג עיי"ש. באה"ט אות ב' הטוענת על בעלה ששכב עונה בנידותה והוא אמר להד"מ אין להאמינה מהרי"ו סי' ר"ב, כתבתי בגליון שו"ע אע"ז סי' קט"ו ס"ד וז"ל בשו"ע שם הוחזקה נדה וכו' יוצאת בלא כתובה צ"ע אם יש הכחשה ביניהם שהבעל אומר שהכשילתו והיא אומרת ששקר העיד נגדה מי נאמן ומצד הסברה, כיון שהוה חד לגבי חד אין להוציא ממונה דהיינו הכתובה ושאר חיובי הבעל מספיקי עפ"י דברי באה"ט הנ"ל. ונסתפקתי כהנ"ל באיש שאומר על אשתו שהשכיבה עצמה עמו בנידותה והכשילתו מי נאמן ומסתברא שאינה נאמנת כי בש"ס ושו"ע דכאן