באר מרדכי כ

רשב"י כל שאינו פורש וכו' בנים וכו' מתים [לכאורה נלפענ"ד דפרישה סמוך לוסת למ"ד שהוא דאוריית' אפי' נמצאת טהורה ג"כ עבר על עשה דאל"כ אם ראתה מיירי וא"כ הוא בן הנדה וכתיב וברותי מכם המורדים והפושעים כדאית' בגמ' והם בני הנדה*] אר"י כל הפורש וכו' ריב"ל אמר הוין בנים הראוים להוראה וכו' וידוע שאם תבא זה אומר כן כמו כאן "ריב"ל אומר" ונשמע שחולק ועיין תוי"ט ביכורים ובכללין בכמ"ק בס"ד ולהנ"ל מובן שאמר "ריב"ל אומר" ולא אמר ריב"ל והוא אשר דברנו בס"ד דלכאורה תמוה שכיון שריב"ל הוא בעל המימר' הנ"ל שצריך לפקוד את אשתו' עיין במסכת יבמות והאיך יסבור פרישה סמוך לוסת וצ"ע? ע"כ י"ל בס"ד שכיון שאומר שהוין לו בנים הראוים להוראה ואם אית' שהיא דין גמור אינו מגיע לו שכר כ"כ אלא ע"כ שהוא זהירות ולא דין גמור וזה כי ר' יאשיה וכן ר"י שאמר בניו מתים ר"ל סוברים שהוא מצד הדין רבי יהושע בן לוי שהוא בעל המימר' שחייב לפקוד ע"כ לא ס"ל שהוא עשה מן התורה אלא שהוא זהירות יתירא וז"ה ריב"ל אמר וחולק על הנאמר לעיל שהוא רק אסמכת' ובזה יובן היטב בס"ד כי הרי"ף האריך בהלכות נדה והביא כל המימר' כצורתו וגם ריב"ל אמר. ולפום רהיטא נראה שהוא רק דברי אגדה. [*] עיין מ"מ ומג"א סי' רנ"ה ס"ק ב' ודו".] אולם עמקו מחשבותיו כי בזה חיזוק ויישב דבריו שלא יהי' דברי ריב"ל סותרים מיבמות למסכת שבועות וע"כ פסקו בהלכות מובן היטב ודו"ק אבל בכ"ז ע"ד האמת אין כ"כ הכרח לדברינו הנאמרים כי אפשר לתרץ הכל באופן אחר שלא יהי' דברי' ריב"ל סותרים זא"ז כי מה שאמר ביבמות שחייב לפקוד היינו בדברים ופרישה סמוך לוסת היינו בתשמיש ממש וכמו שנראה ג"כ מהרמב"ם ומיושב בלאו"ה דברי ריב"ל וכן דברי הרי"ף שהביא שניהם ועיין בספר שערי דיעה שהעיר ג"כ בזה ופשוט. והנלפענ"ד עפ"י דברי הנמוקי יוסף ביבמות וז"ל שהיוצא לדרך וחייב הוא להאריך בעיר עד שתספור ספירתה ותטבול ותשמש עמו קודם שישים לדרך פעמיו וכמה ימתין אפי' נזדמנה לו שיירא וכו' ודוק' לדבר הרשות כלומר שדעתו לילך לסחורה או לשוק הוא דאמר שחייב הוא להמתינה עד שתטהר אבל לדבר מצוה היינו לפדיון שבוים וכו' ולפי"ז עונה סמוך לוסת טבילתה קאמר אבל רש"י פירש לענין פרישה כמה יפרוש סמוך לוסתה דחייב לפרוש ההוא מדרבנן והכא שרו ליה רבנן עכ"ל והנה אם נאמר פי' דברי ריב"ל דהיינו שצריך להמתין עד שתיטבול יהי' מיותר בזה שלא יהי' כלל דברי ריב"ל סותרים זא"ז כי פרישה סמוך לוסת היינו נדה וחייב לפוקדו היינו להמתין עד שתהי' טהורה אבל מדברי הרי"ף נראה כפי' רש"י וז"ל בהלכות אר"י לא נצרכה אלא סמוך לוסת ואע"ג דאמרו רבנן חייב לפרוש מאשתו סמוך לווסתו הנ"מ וכו' ואם כפי' הנמ"י אינו ענין לכאן ועיין בתוס' שם שנראה ג"כ כפי' הנ"ל ע"כ הנכון כדברי הר"ן שהרי"ף ס"ל שהוא אסמכתא וכאשר הבאתי דבריו לעיל בס"ד אולם דברי הרמב"ם הגם שי"ל שפרישה סמוך לוסת הוא דאורייתא וכאשר ביאר הנוב"י ז"ל בכ"ז מנ"ל לחלק בזה ולומר שגם ריב"ל ס"ל פרישה סמוך לוסת וחייב לפקוד היינו דברי ריצוי וצ"ע. והנלפענ"ד דהנה איתא שם בגמ' הנ"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא והובא ג"כ לדינא בשו"ע או"ח סי' ר"מ ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה. ומה הוא נקרא דבר מצוה מבואר בשו"ע או"ח סוף סי' רמ"ח ויש אומרים שבכל מקום שאם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכול דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל והוא מדברי ר"ת ועיין בטור וב"י בארוכה ועיין בטו"ז שם שבמידי דרבנן אמרינן כן שהכול חשוב דבר מצוה וא"כ להרמב"ם שפרישה סמוך לוסת הוא דאו' אפי' אי וסת דרבנן והא דחייב לפקוד את אשתו הוא בלתי שום ספק רק דרבנן מותר וחייב וע"כ במידי דרבנן הכול היה דבר מצוה כי כנסת ישראל אינו כיין שקט על שמריו כי צלולה היתה החביות ועכרוהו זרים בעו"ה עד אשרי ירחם ד' על שארית נחלתו וע"כ להרמב"ם בטלה לגמרי דין זה של חייב לפקוד כי האידנא הכול חשוב דבר מצוה בזמן הזה שהפרנסה אינו בקל ד' הטוב ירחם אולם זה נסמך על ר"ת אבל הנמוקי יוסף חולק כאשר העתקנו לעיל ודו"ק. ולדברי הנוב"י שס"ל שפכ"ע פרישה סמוך לוסת הוא דאו' [להרמב"ם] ורמז לדברי התוס' יבמות ובאמת מדברי התוס' שם אינו שום ראי' ואדרבה וראיתי בספר נשא דיעה שהראה מקום לתוס' פסחים דף ע"ב שכתבו בפי' שפרישה סמוך לוסת הוא דאוריי' ועיי"ש בתוס' ובפסקי התוס' שם. ועפי"ז נתעוררתי בס"ד לתרץ הרמב"ם דהנה ב' מימרות בגמ' הסותרים זא"ז אם נאמר פרישה סמוך לוסת דאו' האיך נאמר חייב לפקוד מצא הרמב"ם גמ' שלישית כתוב במסכת פסחים דף ע"ב ויכריע ביניהם ונעתיק דברי הגמ' ר"י אומר אשתו נדה בעל חייב וכו' ורי"א מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה ומשני באשתו מעוברת והא איכא שמחת עונה ומשני וכו' והאמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה ומשני סמוך לוסתה ואגב הנני מציב י"ד לדברי מר"ן שו"מ מהדורא וא"ו סי' ט' שהוכיח מזה שגם באשתו מעוברת יכול להיות שתפרוס נדה ועיין שו"ת הב"ח זי"ע סי' ק' ואי"ה במקומו נבאר ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכ"ג דכמה מעוברות רואות דם ואכמ"ל. ותמוה לי טובא אם איתא כריב"ל שחייב לפקוד את אשתו ביום שיוצא לדרך דילמא מיירי בכה"ג ואז אפי' סמוך לוסתה נמי חייב לפוקדה? ומדלא משני הכי ש"מ שסתם גמ' לא ס"ל כריב"ל והוא ב"ה ראי' נכונה מאוד והגם שזה שחייב לפקוד את אשתו הוא רק דרבנן בכ"ז דברי רבא הוה ג"כ רק מדרבנן שחייב לשמח את אשתו ובדרך אגב יהי' נ"ל להוכיח מדברי הגמ' הנ"ל שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אפי' במצוה דרבנן ג"כ נחשוב לפטור אותו כי חייב לשמח הוא בודאי רק מילתא דרבנן ואין עט האסיף פה ודו"ק. ובכן נשים פנינו לתרץ דברי קדוש זקני הלבוש זי"ע אשר תמה עליו הש"ך ביו"ד סי' קפ"ד בס"ק כ"ו ז"ל והעט"ז כתב ג"כ כדברי הרב ובאו"ח סי' ר"מ [כצ"ל ולא רמ"ו] בסט"ז כתב דבלילה קודם שיוצא לדרך מצוה לבעל אפי' סמוך לוסתה כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז עכ"ל והנלפענ"ד דהלבוש זי"ע ס"ל דפרישה סמוך לוסת אינו י"ב שעות רק כ"ד שעות ועיין בב"ח שכתב שכן ראוי לנהוג וכן שמענו בימי חורפי שהירא דבר ד' נהוג מעולם בחומר' זו' והוא שיטת הא"ז מובא בש"ך וטו"ז ס"ק ד' והש"ך פסק לדינא כא"ז. ובכל זה נלפענ"ד הגם שפרישה סמוך לוסת הוא כ"ד שעות אבל יוצא לדרך "ביום" אינו צריך לפרוש בלילה שלפניו שאינו צריך לנהוג כשיטת הא"ז ויש לו לסמוך על שיטת שסוברי'