באר מרדכי יט

ס"ז, ומקומו בספרי פותח שערים בס"ד מערכת כ"ף כלל כרת. סי' קפ"ד: ש"ך אות ז' ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון ליקוטים מהרב המחבר על מסכת ברכות דף ג' בפיסקא עד סוף האשמורה ראשונה עיי"ש מה ששייך לכאן לענין אי מחשבינן שעות שוות או שעות זמניות דבר נפלא ודו"ק ועיין במחצית השקל כאן וק"ל ובברטנורא על משניות ברכות שהביא שיטת הרמב"ם בזה ועיין בש"ע סי' קפ"ט אות י"ג בפלוגת' הרא"ה בב"ה אם מולד הלבנה גורם זאת או כשיטת המשמרת הבית שקידש החודש של ב"ד גורם זאת משום לאל גמר עלי ועיין בפלתי חות ז' בזה. ובזה נ"ל בס"ד במה שהאריכו בכאן הטו"ז אות ב' ובש"ך וביותר בנקודת הכסף ומסקנתו שחושבים י"ב שעות ר"ל מ6 אוהר בבוקר עד 6 אוהר בערב נחשב ליום ומששה בערב עד אור בבוקר 6 אוהר נחשב ללילה. ולפענ"ד כמו שאומרים בקביעות וסת החודש לאל גומר עלי' כנ"ל לומר לענין זה שהכול גורם אם הוא יום או לילה ואין שום חילוק בין ימות הקיץ או לימות החורף בין בלילות ובין בימים ועיין בסעיף י"ג שיסודתו מהראב"ד בספר בעלי נפש שמשמע שהכול אם הוא יום או לילה ודו"ק. ש"ך אות י"ח עיי"ש ובפלתי שתמה עליו והעלה לדינא דכיון שאית' כ"ד חודש "משמע דוק' כ"ד חודש" ועיין במחצית השקל. אולם על הש"ך אין לתמוה כי כן שיטתו בסי' נ"ז ס"ק מ"ג ובפרי חדש ובפתחי תשובה שם ועיין בס' פ"א מחבר והג"ה ס"ז ובש"ך ובטו"ז שם וק"ל. עיין חידושי חתם סופר במכילתן דף ט' ד"ה דיין שעתן ודו"ק. שו"ע סעיף י' הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה ועיין בהג"ה שם. שרשו הוא גמ' מפורשת במסכת יבמות דף ס"ב ע"ב ואריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך וכו' אר"י לא נצרכה אלא סמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה והנ"מ לדבר רשות אבל לדבר מצוה מיטרידי ע"כ והביאו הרי"ף בהלכות והרמב"ם לא הביאו ועיין במגיד משנה פרק ד' מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ב וטעמא בעי להבין דעת קדושים וד' הטוב בעזרי. והנלפענ"ד הלא כבר נחלקו הראשונים בפי' הגמ' אם פקידה תשמיש ממש או רק ברצוי דברים ועיין בתוס' ד"ה חייב ובב"י ואם נאמר שהרמב"ם ס"ל "תשמיש ממש" יובנו דבריו בהשמטה זו כי ס"ל בפרק ד' מהלכות דיעות הלכה י"ט "ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם" וכיון שמדרכי הרפואה אסור' לא הביאו. אולם אין זה מספיק לדחות הלכה בלי חולק וגם אין הכרח כי אפשר להשוות ויהי' פי' הגמ' בדברי רצוי חייב לפוקדה ותשמיש ממש אסור משום דרכי הרפואה ולא לדחות הלכה. ובאמת הוא ג"כ סתירת השו"ע או"ח סי' ר"מ ועיין בסעיף א' וסעיף ט"ו ובטו"ז ס"ק א' ובמג"א ס"ק כ"ט והביאו משם תשובת הרמ"א ותלמידו קדוש זקני הלבוש זי"ע היינו בלילה שלפניו [ולהלן נדבר עוד מזה בס"ד] והמג"א תי' בסעיף ט"ו מיירי מצד הרפואה וכאן מיירי מצד הדין. ויש לומר דמש"ה דחאה הרמב"ם מהלכ' משום שמימרא זו דריב"ל הוא נגד מימר' מפורשת במסכ' שבועות דף י"ח ונדה דף ס"ג ת"ר והזרתם לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכיון שהוא אזהרה אין להתיר בשום אופן אפילו אם יוצא לדרך זה יש לומר בשיטת הרמב"ם שדחאה מהלכה משום גמ' במסכ' שבועות דף י"ח אולם עומד לנגדינו בזה להבין שיטת ההלכות שהביא במס' שבועות ג"כ בריש הלכות נדה האזהרה לבנ"י שיפרשו עונה סמוך לוסת וג"כ ממס' יבמות שחייב לפקוד את אשתו וצ"ע. – והאיר ד' עיני בדברי הר"ן על מסכ' שבועות וז"ל האי והזרתם אסמכתא בעלמ' הוא דהא קיי"ל וסת דרבנן ועוד שהם התירו כיוצא לדרך לפקוד את אשתו ואם מדאוריית' וכו' אלא ודאי כדכתיבן עכ"ל הזהב פתח דברי הר"ן יאירו לנו בס"ד ליישב ג"כ שיטת ודברי הרי"ף ושהוא אסמכת' בעלמ' ומדרבנן כיון שאפי' בשעת וסת ממש כ"ז שלא ראתה טהורה מכ"ש שלא נחיש קודם לזה וכן הוא ג"כ שיטת הר"ן ורוב הראשונים וכן הוא ג"כ פסקו של השו"ע כי בסעיף ב' הביא הדין פרישה סמוך לוסת וג"כ הביא מהיוצא לדרך אבל לפי"ז דברי הרמב"ם תמוהים והקושי' במקומה עומדת. את עניי ראה השם ויפקחנה עיני "והוא הגם שוסת דרבנן בכ"ז עונה סמוך לוסת הוא דאוריית'" וברוך השם שזכיתי לכוין לדעת הגאון בעל נוב"י קמא יו"ד סי' נ"ה כי הגם שלמ"ד וסת דרבנן בכ"ז אית ליה "חזקת אורח בזמנו בא" רק שאמרינן בכל שעה עדיין היא טהור' כי החזקה הנ"ל חזקת טהרה עומד נגד חזקת אורח בזמנו בא וכ"ז אחר זמן הוסת שאנו דנינן על האשה אם היא טהורה עדיין או לא אז אמרינן אוקי חזקה נגד חזקה אבל אם הוא קודם זמן הוסת כי בודאי יהי' להוסת ותהי' פעם אחת טמאה א"כ אינו נגד החזקה עיין בדבריו וסמך יסודו על הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי ביאה הל' י"ב שמשמע שעונה סמוך לוסת הוא דאוריית'. ויש להבין מ"ש רק מדברי הרמב"ם הלא גם הרי"ף הביאו בהלכות. אולם הוא אשר דברנו בס"ד קושי' המ"מ הנ"ל כי הרמב"ם כתב "אסור לבא על אשתו" ולא הביא הא דהיוצא לדרך משמע שהוא איסור תורה משא"כ הרי"ף הגם שהביא הא בפרישה סמוך לוסת בכ"ז כיון שהביא ג"כ הא דצריך לפקוד את אשתו ע"כ מוכח שהוא אסמכת' היוצא לנו מזה לדברי הנוב"י זי"ע הנ"ל פליג הרמב"ם עם כל הראשונים בזה. לכל הראשונים כמבואר בדברי הר"ן בשבועות וכן בתוס' ביבמות [ועיין בס' שערי דיעה שהביא דברי החידושי הר"ן על שבועות ובאמת מבואר היטב בדברי הר"ן שהבאתי] שכיון שוסת דרבנן ע"כ פרישה סמוך לוסת ג"כ דרבנן והוא שיטת הרי"ף כאשר הוכרחנו בס"ד אבל שיטת הרמב"ם הגם שוסת דרבנן בכ"ז פרישה סמוך לוסת הוא דאוריית'. וזה תולה בדברי הגמ' הנ"ל. שוב ראיתי בספר שערי דיעה שכתב ג"כ לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י דברי הנוב"י הנ"ל כיון שפרישה סמוך לוסת דאוריית' ע"כ אסור לפקוד את אשתו. ושמחתי מאוד בכ"ז אני ביארתי היטב הדברים. ולפענ"ד ממקומה שם בגמ' יש להכריע ולהוכיח או כשיטת הרי"ף שפרישה סמוך לוסת הוא דרבנן וכדברי הר"ן. או כשיטת הרמב"ם שהוא דאוריית'. ונקדים דברי הגמ' במס' שבועות דף ח"י דאית' שם אר"י משום