באר מרדכי יח

ואח"כ על כתם אמר "מדברי סופרים" ועיין כ"מ ריש א"ב ובזה מיושב קושי' הכ"מ בריש פ"ט מהלכות איסורי ביאה מדוע כתם טמא הא הוה ס"ס והנלפענ"ד שחכמים קבלו שגם כתם טמא רק שהסמך משום שגזרינן שבא מן המקור וא"כ אין מקום להקשות הא הוה ס"ס. ועפי"ז נלפענ"ד לדינא לחדש בפלוגת' השב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זצ"ל בבדקה עד הבדוק לה ומצאה דם עלי' אם היא טמאה מן התורה וקוטב פלוגתתם בביאור דברי הגמ' לעולם דארגשי' ואימר הרגשת עד הוא משוך ודאי מגופה אתי' עגול טהור יש לפרש לעולם שהיא אומרת שהרגישה ואפ"ה עגול אמרינן שטועת כי באמת רק הרגשת עד הוא משוך "ודאי מגופה אתא" ויש תרתי למעליות' שאומרה שהרגישה וג"כ משוך ע"כ טמא ואם אומרת שלא הרגישה אפי' משוך ג"כ טהור, ואני בעניי הכינותי בזה בס"ד שגם שיטת רש"י נראה כן דארגשי' בשעת בדיקה ומסתמ' אומרת לנו כן ואימר הרגשת העד היה שציערתה בדיקת העד ר"ל שהיא חושבת שהוה הרגשה ובאמת הוה רק הרגשת העד ופשוט. ואו יש לפרש לעולם דארגשי' שבאמת שהיא הרגישה, הרגישה הגם שהיא אינו אומרת כן "אימר רק שהיא אומרת" הרגשת עד הוא משוך ודאי מגופה אתא לכאו' מלישנ' דגמ' משמע ספי' זה שמשוך ודאי בכל גוונא מגופה אתי' דאם נאמר כפי' קמא א"כ דוק' "שהרגישה" א"כ משוך אינו ודאי שמגופה אתא כי זה בשהרגישה, וג"כ אומרת כן [ויש לדחות ודו"ק]. ועפי"ז תולה אם ראתה ע"י בדיקה ולא הרגישה לפי' א' טהורה כי דוק' כשאומרת שהרגישה טמאה ולפי' הב' טמאה וזה הפלוגת' יסוד ושורש לכמה ענינים בהלכות אלו. והנלענ"ד, דדוקא אם ראתה בלא שהכניסה בעומק ע"ד ונשל שבדקה בעד הבדוק ולא הכניסה עד המקור אבל אם ידעה שהכניסה עד המקור ונודע בבירור שהוא מן המקור טמאה לכ"ע כי הם פליגי רק בפירש הגמר' ויש לומר שמיירי שלא הכניסה עד המקור אבל אם בדקה עד המקור אז בודאי טמאה [והגם שיש לתלות שבא מן הצדדין י"ל שמיירי בגוונא שנודע שלא בא מן הצדדין [ועיין בסי' קפ"ז ס"ב] בלתי שום ספק שהוה אז טמאה מן התורה ועכ"פ מידי ספיקא דאוריית' לא נפקא. יגעתי ומצאתי ב"ה שזכיתי לכוון לדעת הס"ט וחוו"ד בסי' ק"צ מובא בפתחי תשובה ריש הלכות נדה וז"ל אבל בקנוח או שלא הכניסה העד בעומק אינו אלא דרבנן ושמחתי. ועפי"ז יהי' ג' חלוקים א) אם ידעה בודאי שהכניסה עד המקור טמאה לכ"ע ב) אם ידעה בודאי שלא הכניסה עד המקור אינה טמאה לכ"ע ג) ופלוגת' של השב יעקב עם הגאון מ"ג זצ"ל דוק' אם בדקה כדרך הבודקים כנ"ל ברור בס"ד. אולם דברינו נכונים רק אז אי אמרינן שעיקר הקפידה הוא משום שנודע שבא מן המקור וע"כ אם הכניסה בעומק טמאה לכ"ע אם הוציאה דם אבל אי אמרינן שעיקר הקפידה הוא שנודע שיהיו בהרגשה והקפידה הוא על הרגשה אינה טמאה אפי' הכניסה עד המקור כ"ז שלא הרגישה. ועפי"ז נלפענ"ד ששיטת רש"י גם כן שהתורה נתנה הקפידה על הרגשה והוה ההרגשה כמו מה דאית' בגמ' דף ס"ג באשה שיש לה וסת מקודם ראשה ואברי' כבדים עלי' והוה ההרגשה רק הכנה על הדם שבא ומהיי"ט גופא שמן הדין אפי' טיפת דם כחרדל ואפי' פחות ממנו טמאה ע"כ שיהי' לו חשיבות צריך שיהי' לה הרגשה ובלא זה אין שם חשיבות - והבן. ועיין בלשון רש"י שכ' "מדבנן דילמ' ארגשי' ולאו אדעתה" משמע שהרגשה יענה את הכל והגם שהתוס' תמהו עליו אולם שיטת רש"י שאפי' נודע שבא מן המקור כיון שלא "הוה הרגשה" טהורה מן התורה אפילו אם הוה בבירור מן המקור ובזה נסתלק קושי' התוס' על רש"י אבל שיטת התוס' שהרגשה היינו רק שנדע שבא מן המקור וע"כ אם נודע שבא מן המקור טמאה אפי' בודאי ל"ה הרגשה וזה שכתבו התוס' "שעכ"פ ראתה דם נידות" במקום שיש מקום לומר שבא מן המקור ואפי' בודאי לא הרגישה כיון שנודע שבא מן המקור. בקיצור לשיטת רש"י צריך שיהי' מן התורה בהרגשה ואפי' נודע שבא מן המקור טהורה עד שתרגיש ולתוס' אם נודע שבא מן המקור טמאה מה"ת אפי' בלא הרגשה ולשיטת רש"י מבואר היטב הלשון שמובא בגמר' "דארגשי'" כי זה יענה את הכל. ובזה יתורץ מה שהקשיתי קושי' החידושי הר"ן מנ"ל ללמוד מבשרה תרווייהו? הוא ענין אחד כי בבשרה היינו עד שתרגיש וכן נמי אם יש בשפיר ובחתיכה לא הוה הרגשה משום דם והתורה נתנה הקפידה רק שיהי' הרגשה משום דם ולא משום ענין אחר. וע"ד האמת נלפענ"ד שהטעם שבספור טהור היינו משום שצריך שיצא דרך כותלי בית הרחם ועיין לעיל בדף כ"א בעי מיני' ר' ירמי' הרואה בשפופרת ותמוה שלא הזכיר שם דרשת שמואל והוא קושי' חזקה וחולק על שמואל כא מצינו בזה שיהי' דוק' בהרגשה וי"ל עפ"י דברי התהד"ם שדברי שמואל הוא סברה רק שאסמכינה אקרא ושכן הי' מקובל לו הדין ודוק' בדין שנלמד מקרא אי אפשר ללמוד תרווייהו מחד קרא אבל דין שלא נלמד מקרא לא, כי זה רק נסמך אקרא ולא נלמד ממנו ותדע כי בדף כ"א אינו מובא דרשת שמואל והוא הדבר אשר דברנו בס"ד. ומיושב ג"כ קושי' החידושי הר"ן שכיון שרק נסמך אקרא שפיר יש ללמוד משם תרווייהו וכאמור ודינו של שמואל רק נסמך אקרא כי הוא סברה. ומידי דברי יש להתבונן קצת בדברי הגמ' דף נ"ז לעולם דארגשי' פרש"י בשעת בדיקה ותמוה מאוד מהיכי תיתי יעלה על דעתינו שדוק' באותו שעה שבדקה ארגשי' כי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וממש באותו שעה שבדקה היתה הרגשה וצ"ע. אולם אם נאמר שהעיקר שיהי' מן המקור נכון ובזה יובן שפיר כוונת הגמ' דארגשי' דהיינו שבא מן המקור וע"כ שפיר י"ל שע"י בדיקת העד הוציאה דם מן המקור ומתורץ הקו' שדוק' אז באה מן המקו' ע"י בדיקת העד והוא דבר נפלא בס"ד [ועיין בס"ט בריש סי' ק"צ שהאריך בדברי החידושי הר"ן אם הרגשה הוא סברה או גזה"כ ובחידוד הלכות דף נ"ח שהביא דברי חידושי הר"ן ש"ך אות ג' כחרדל וה"ה פחות ממנו ופשוט עיין משנה דף מ' בסופו לענין איש בש"ז וזיבה ורש"י דף י"ד ע"ב ד"ה אף אתה ובטו"ז סי' ל"ו אות י"ד ובנכ"ה שם וק"ל. ואם נאמר כפי' ר"י ריש פרק אין עומדין שנקט כחרדל לומר אפי' אינו מראה דם ממש ניחה וק"ל. בהג"ה בסופו כי כל הבא על הנדה חייב כרת עיין בכללין סי' ב' י"א - ר"ז - ועיין שו"ת מהר"י אסאד או"ח סי'