באר מרדכי יז

בס"ד. ספר באר מרדכי הלכות נדה יו"ד סי' קפ"ג: סעיף א') האשה שיצא דם ממקורה וכו' טמאה והוא שתרגיש ביציאתו שרשו פתוח עלי מים בים התלמוד נדה דף נ"ז אמר שמואל בדקה קרקע עולם ומצאה דם עלי' טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ועיין בפרש"י דף כ"א ע"ב ד"ה בבשרה וכו' ואכתי מבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ש"מ תרתי א) ויש להקשות כיון שאמרינן שדינו של שמואל נדרש מדכתיב "בבשרה" ולא בבשר וא"כ "ה'" יתירא אית' לדינו של שמואל איך נדרש ג"כ בבשרה ולא בשפיר ומלשון הגמר' משמע שהוא ענין אחד כי אמר תרתי ש"מ והוגד לי שכבר עמד בזה החידושי הר"ן בנדה מובא בס"ט בריש ק"צ.] ת"ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור וכו' לעולם דארגשי' ואימר הרגשת עד הואי משוך ודאי מגופא אתא עגול טהור פירש"י דארגשי' בשעת בדיקה ועגול להכי טהור: לעולם' דאימר הרגשת בדיקת העד עכ"ל ב) יש לדקדק בלשון "לעולם". ואית' בסופו אר"י מדפתא מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן פירש"י "דילמ' ארגשי' ולאו אדעתה" שיטת רש"י שאיסור דרבנן הוא במקום שיש לתלות דארגשי' אבל ע"ד ונשל אם יבא אליהו ויאמר לנו שלא היתה בריאה זו הרגשה טהורה אפי' מדרבנן. והתוס' ד"ה מודה שמואל כתבו ואין נראה דאפי' מוחזק לנו שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נידות ורב אשי נמי מודה לשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא אתי' לפרושי דכי נמצא דטהורה אפי' מדרבנן ע"כ ושיטתם שלכ"ע אפי' אם נודע לבו בודאי שלא הוה הרגשה מ"מ לכ"ע טמאה מדרבנן. [ועיין בדברינו בסי' ק"צ ס"ג בארוכה בפלוגתתם בס"ד] וטעמ' בעי להבין פלוגתתם כי התוס' לא הביאו ראי' לדבריהם [ועיין לעיל דף ג' ע"א רש"י ותוס' ד"ה מרגשת] ועיין בדברינו בסי' ק"צ סעיף י' בדינו של ר' ירמי' מדפתא בארוכה בס"ד והנלפענ"ד בס"ד עפ"י מה שנסתפקתי בדברי שמואל "שאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה" אם נתנה התורה הקפידה על הרגשה ובלא הרגשה אינה טמאה או שהרגשה הוא רק להוכיח לנו שנדע בבירור שהוא מן המקור דכיון שבא בהרגשה מסתמ' הוא מן המקור כי רוב דמים שבאים בהרגשה הם מן המקור [יעיין בטו"ז בריש סי' ק"צ הבנוים ליישב קושי' הכ"מ ואכמ"ל]. אבל ע"ד משל שנודע לנו בודאי שבא מן המקור אפי' בודאי לא היתה הרגשה ג"כ טמאה כיון שהעיקר שיהי' בא מן המקור. והנפק"מ בזה אם הכניסה עד הבדוק לה ועיין בסי' ק"צ סעיף ל"ד] בעומק עד המקור והוציאה דם ולא היה הרגשה אם נאמר שהתורה הקפידה על הרגשה והרגשה לא הי' "טהורה" אפי' שנודע בודאי שהוה מן המקור או דילמ' שכיון שנודע שבא מן המקור אפי' בלא הרגשה טמאה וצ"ע. והנה יש מקום ללמוד זאת מלשון השו"ע כאן "האשה שיצא דם ממקורה" ר"ל שנודע שבא מן המקור בכ"ז דוק' והוא שתרגיש יוצא מפורש שאפי' נודע שבא מן המקור בכ"ז דוק' שבא בהרגשה כי כאן דיבר מדין תורה כי מדין דרבנן מובא בסי' ק"צ. וביותר מבואר כן בלשון הטור כאן "אלא דוק' דם הבא מן המקור וכו' ואף באילו אינו טמאה עד שתרגיש ביציאתו וכאן רצונם לבאר הדין תורה משמע שתרתי בעי שנודע לבא מן המקור ואז דוק' אי הרגישה" ועיין בלשון הטוש"ע בסי' ק"צ. ועיין בשו"ע יו"ד ריש סי' ק"צ מוכח שהעיקר הוא ההרגשה "מדין תורה" ועיין בלשון הרמב"ם בפרק ט' הלכה א' נראה ג"כ שמן התורה צריך שיהי' בהרגשה" וטומאת כתם שמא הדם בא מן החדר ועיין בכסף משנה שם [ועיין בסדרי טהרה סי' ק"צ אות צ"ג שהאריך בזה אם נודע שבא מגופה" אבל בלא הרגשה אם היא טמאה מן התורה עיין דברי שאול סי' ק"צ סי' ה' בהג"ה בהשמטות וש"ך סי' ק"צ ס"ק ג' ובחוו"ד שם אות ד' ובס"ט אות ז' ומה שהרחבתי בס"ד בזה שם בטוט"ד]. וזה תולה לפענ"ד אם נאמר "שבבשרה עד שתרגיש" הוא גזה"כ והתורה נתנה הקפידה רק על הרגשה וא"כ כל זמן שלא היה הרגשה לא הוה טמאה דאו' משא"כ אם נאמר שהוא רק מצד הסברה שהסברה נוטה שלא הוה ידוע לנו שבא מן המקור אלא אם הרגישה וא"כ הרגשה רק לתכלית שנדע לבא מן המקור ואם לא הרגישה ונודע לנו שבא מן המקור בודאי היא טמאה מן התורה, ונקדים לזה דברי תרומות הדשן סי' רמ"ו מובא להלכה "בסי' קפ"ח וסי' ק"צ" באשה שהרגישה שנפתח מקורה "ולא מצאה כלום שהוה טמאה" "דהרגשה סברה דאורייתא הוא" ועל פי רוב מה שנפתח המקור הוא למראות טמאות אבל אם "מצאה" מראה טהורה טהור' שראינו שזה מן המיעוט ואין לחוש שמא נאבד עיי"ש [ואם מצאה מראה טהורה וג"כ מראה טמאה יהי' תולה בדברי תשו' הרמ"א סי' צ"ז ועיין בטו"ז סוף סי' ק"צ]. ועכ"פ יוצא מדבריו שהכל רק משום שבודאי יבוא דם מן המקור וכיון שהוא מצד הסברה א"כ אם ידענו שבא מן המקור אפי' בלא הרגשה טמאה מן התורה. ועכ"פ מידי ספיק' דאו' לא נפקא משא"כ כפי' הנראה מלשון הרמב"ם שמן התורה טמאה דוק' אם הי' הרגשה וראתה כמבואר בלשונו [שהעתקתי במקום אחר בס"ד]