באר מרדכי קעה

הלכות גדולות מי חיברו עיין "שם הגדולים" ובכללין סי' ר"ך, אם חברו רבינו שמעון קיירא או רב יהודי' גאון ועיין יד מלאכי כללי הגאונים אות ד' וכן מבואר ברש"י סוכה ל"ח ע"ב ד"ה הוא אומר אולם מרמב"ן בהקדמה הקצרה לס' המצות (וכן הביא שם הגדולים מהרמב"ם דשם ורמב"ן הנ"ל במלחמותיו ורז"ה) שחיברו ר' שמעון הביט-צור עיי"ש ובהגהות מהר"צ חיות ז"ל ועיין בהקדמת צידה לדרך מרבינו מנחם בן זרח וז"ל ר' שמעון בן קיירי שלא נסמך לגאון אבל חיבר הלכות גדולות בשנת ד' אלפים וחמש מאות ואחד ליצירה ורב יהודי גאון חיבר הלכות פסוקות ומאור עיניים הי' ונפטר בשנת ד' אלפים תקכ"ג ע"כ ובס' ערוך לנר נדה ס"ז ע"ב בד"ה ושם ברש"י שהלכות גדולות שלפנינו אינו מה שנמצא לפנינו ודו"ק ובבית עקד הספרים דרומא יש שם הלכות גדולות ורשום עליו מרב יהודה גאון ולבסוף כתוב יען שראיתי תוך הס' הזה שמזכיר בהרבה מקומות ה"ג דרב יהודה גאון לבי נוקפי על זה ששם אילו ה"ג דרב שמעון מקיירא ז"ל ע"כ, (כללין סי' שנ"ד). ב') שאלה אם גם מגילה שכתובה כדינה אסור לאחוז ערום כס"ת ובפרט בהיות שאין למגילה עמודים א"כ בעת שכורכו כאיגרת מוכרח לאחוז בה ערום ועוד אם גם בעמודים ג"כ נאמר הך דאיתא בש"ס כל האוחז ס"ת ערום (מגילה בסופו). תשובה בס"ד דבר הגון שאלת, והוא מבואר במג"א קמ"ז א' שגם במגילה שכתובה כדינה אסור לאחוז ערום ובודאי טוב ליזהר אבל מה שעוררת א"כ בשעה שכורכו כאיגרת הלא בהכרח ליגע בה עיין בלבוש מק"ז זי"ע מובא בפרמ"ג שם שהכוונה שאחזו ערום בלי עשיית מצוה הא בשיש צורך מצוה שרי (ויש לבאר עפ"מ שהבאתי בספרי זה סי' רי"ש שבדבר שמצותו בכך שאני וכאן מצותו בכך שאני) ובענין ליגע בעמודים להטו"ז אין שום איסור ולהנג"א גם בזה יש ליזהר ושמעתי בשם גדול אחד יחי' שנזהר בזה ואשרי לו, ועיין ראש יוסף סוף מגילה שהביא דברי מג"א הנ"ל וסיים והעולם אינם נזהרין בזה שתופסין המגילה ערום ועכ"פ יש ליטול הידיים תחילה דלא להוו סתם ידיים מיהו כבר ניטלין לידיים לתפילה ובשו"ת שב יעקב או"ח סי' י"א שהעלה שבשאר כתבי קודש אין בהם דין האוחז ס"ת ערום ודו"ק ובכ"ז נלפענ"ד לסייע' לרבינו מג"א ופרמ"ג הנ"ל שלכאורה דברי הש"ס שם במגילה הובא כי דיבר במתני' מקריאת המועד ולהורות נתן שגם במגילה כן הוא (כללין סי' שפ"ג תתכ"ז). ג') נשאלתי מה שהמציאו עתה לעשות יין מגפן (רעבען) בחכמת חעמיא ע"י הבאציללען נעשה יין אם יברכו עליו בורא פרי הגפן ואם נעשה ע"י עכו"ם אי נסנסך. תשובה נ"ל בס"ד מקרא ולא דיבר הכתוב מכל אשר יעשה הגפן מחרצנים ועד זג לא יאכל משמע דוקא מה שנעשה מפרי הגפן אבל לא מה שנעשה מגפן (רעבען) גופי' ובכ"ז אין להכריח והנלפענ"ד למצוא מקור טהור דאיתא במדרש שה"ש במה היו ישראל מנסכין במדבר ומאין היה להם יין לנסך דקרבו נסכים במדבר חד אמר מאשכול שהקריבו במדבר [ויש לעורר הלא בזה הי' מוציאי דיבת הארץ באמרם וזה פריה] וחד אמר מהבאר שנסעה אצלם באר תדע דכשנסתלק הבאר אמרו ישראל לא מקום זרע וגפן וא"כ מוכח לכאורה שמכ"ש בזה שממציאם ע"י חכמת "חעמיא" מהגפן שהוא אמו של היין שהוה עליו שם פרי הגפן ומדרש הזה מובא בטורי אבן מהגאון ר"א אונסטערדאם זי"ע ברמב"ם ריש ביאת המקדש אולם עיי"ש שהוה רק הוראת שעה כי רצה להוכיח משם להלכה אם דוקא על יין חייב הכהן הנכנס שתויי או אפי' שאר משקין ולמ"ד בני אהרן שתויי יין נכנסו למקדש אם נאמר מהבאר הלא הוה שאר משקין והנלפענ"ד בס"ד דבר חדש עפ"י מה שהעלה מרן החת"ס או"ח סוף סי' קצ"ז במה שאמר כלב "כי לחמינו הם סר צלם מעליהם וד' אתנו" שאכלו ישראל במדבר המן הי' אותו הרוחנית והשפע אלקי' מצנורי מעלה שהי' מעותד לירד על תבואת ז' עממין שבא"י בעת ההוא ואכלו מקבלי התורה הפנימית ולאונורי' נשאר המוץ והקליפה ומה שאמר כלב לחמינו ר"ל כח ד' לנו אוכלים וכל הכח חיוני שלהם הוא מלחם חצוני שלנו וזה כמוץ יסוער מגורן וכעלה נבל עיי"ש וא"כ שם שאני כי בבאר הוה ממש יין של א"י והבן ואין להביא משם להלכה, ועפי"ז נסתרו ג"כ דברי הגאון ר"א מאמסטערדאם זי"ע כי אין להביא ראי' ממדרש הנ"ל שגם בשאר משקין הוה שתויי יין אם הי' להם היין מהבאר, כי לפי"ז הבאר נתן להם יין ממש מא"י ובכ"ז נלפענ"ד בס"ד להלכה ולא למעשה שאין זה מכונה בשם יין והוה דומה לתמד ולמעשה צ"ע ובחידושי אגדה הארכתי בדברי מרן החת"ס הנ"ל ודו"ק (כללין סי' תשמ"א). סי' י"ג: כשחר פרוס על ההרים ליום ג' כי טוב עקב י"ט מנחם אב אפר"ת לפ"ק. לברר דיני עיטור לענין חליצה, וכן האידנא שע"י קול מלחמה במחנה הי', הורגלו כולם לפסוע ברגל שמאל, ומגברי' השמאל על ימין (עיין בספרים הקדושים שגם במלבושים יזהרו להגביר ימין על שמאל) ד' הטוב יתן שיונין ד' רוממה, וזה החלי בעזר צורי וגואלי. א') אלקים ראיתי עולים במלחמתו של תורה ומי ברא"ש רבינו הרמב"ן בראש זי"ע בסוגי' דחולין צ"ב בעי ר' ירמי' אית ליה לעוף ועגיל אית ליה לבהמה ולא עגיל מאי בתר דידי' אזלינן או בתר מיניה אזלינן תיקו וז"ל בחי' איכא דקשה ליה מהא דת"ר (פרק הקומץ ל"ז) בתפילין עטור מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידי' אזלינן וניחא ליה, שאני התם דאמר רחמנא ידכה ידכה וגזירת הכתוב הוא, ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיני' מפני שעל מעשה נאסרת מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו וכו' ואך בטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפת לענין חליצה (יבמות קיד לרבנן דפסלי חליצה בשמאל) דגמרינן רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין, ואם יבם עטור י"א חולץ בשמאל דבתר דידי' אזלינן בתפילין ור"ל וילפינן לכל מילי מתפילין דאזלינן בתר דידי' ומה דבעי ר"י בגה"ש אי בתר מיני' אזלינן היינו דומי' דיעקב ואי קשי' מה מספקא ליה אי בתר דידי' אזלינן י"ל משום שבכל מילי ילפינן מתפילין בפשיטות שבתר דידי' אזלינן יש צד לומר שבגיד הנשה לא נאמר חוץ, ויש לבאר בזה מה שנחלקו אבות העולם אי גהנ"ש של אדם נאסר עיין מל"מ ריש פ"ח ממ"א בשם תשו' רשב"א סי' שס"ד עיין שם, בגוף התשו' ועיין שער המלך, ותולה אי בשר אדם נאסר או לא – ובדרכי תשו' בסי' ס"ה עיי"ש לסברה דאחרים וכו' מה יעקב א"כ מסתבר שבאדם יש לאסור גהנ"ש ויהי' ראי' שבשר האדם מותר ועיין היטב בפר"ח בזה ועיין בתשו'