באר מרדכי קסא

שכלם בוסר והבן, ובמהרש"א הקשה דרישא וסיפא לאו בחד גוונא איירי כלל דהו' מצי למיתני או אידי ואידי חייבין בהגיעו לחינוך או אידי ואידי פטורין בלא הגיעו לחינוך וחידש שהפנ"י הקשה כן ולא הזכירו ובצל"ח יישבו ועיין בפנ"י שיישב שיטת הר"י וק"ל ושיטת ר"ת מבואר במהרש"א וא"כ דברינו בספרי בס"ד נכונים הן לשיטת רש"י והן לשיטת הר"י ולא לר"ת ודו"ק ותו לא מידי ועיין בשו"ע או"ח סי' ע' ס"ב ופרמ"ג משבצות ריש הסי' וסי' ל"ז ס"ג ומג"א ופרמ"ג ס"ק ד' עיי"ש שהקשה שאם הוא בן י"ג שנים איזהו חיוב על האב. וכתבתי על הגליון בס"ד הלא איתא בש"ס קידושין וחייב להשיאו אשה ובן שמונה עשר לחופה וצ"ל שכאן ג"כ חיוב על האב ואם לא חנכו חייב לחנכו אפי' אח"כ ודו"ק, והרמב"ם ס"ל כרש"י כמ"ש במגדול עוז בפ"ד מק"ש ה"א שמתני' דכאן שפטורין היינו מצד הדין תורה ושם בסוכה דיבר הש"ס מצד חינוך ועיין פ"ד מתפילין הי"ג והפרמ"ג הנ"ל עורר בזה ועיין בהגהות הגאון רבי שמואל טויבש מיאסי זצ"ל בש"ס ווילנא החדש ברכות ד"כ וק"ל, וליישב דברינו עפ"י שיטת ר"ת נתעוררתי מלמדן אחד כי מהיי"ט גופי' לא תנן גם חרש ושוטה דכיון דתנן ברישא דמתני' נשים ועבדים ונקיט ג"כ קטן, הסיפא נקיט רק משום נשים ועבדים אבל אי הוה תנן גם חרש ושוטה וקטן לא הוה למינקט סיפא משום נשים ועבדים כיון דסיפא דלא שייך בהני ג' סוגי אנשים חש"ו דתנן ברישא ודו"ק, וכן האריך עוד ידנ"פ הרב הגאון הצדיק שליט"א, והציע חידושיו הנפלאים, ואין רצוני להלביש בטלית אחר להגדיל ספרי בכמות כמו שכ' הנו"ב בהקדמה ע"כ הג"ה מהמחבר יצ"ו] והנה יצאתי בכותבת הגסה והארכתי יותר מדי וד' שנותיו יאריך ועוד יפוצו מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה והנני בזה ידידו הדובש"ת ה"ק אברהם ליב טרוטצער רב דק"ק נעדיעד יע"א. סימן ג' בספרי הנ"ל עמוד י"ג הקשיתי לשיטת הסוברים שהכתובה רק חוב מה הועילו חכמים בתקנתם כי מתחילה יגרש ואח"כ יחשבו ותהי' היא התובעת כתובה והנחתי בצ"ע גדול, והנלפענ"ד בס"ד כי הועילו חכמים בזה כי עבד לוה לאיש מלוה כי הגם שיכול להשמט לפי שעה בכ"ז הוה החוב עליו ואין כבוד לאיש לדין בדינא ודיינא וק"ל, ושם הבאתי בהחלט שהתובע הולך אחר הנתבע הוא דאורייתא כי נמשכתי אחר שו"ת שיבת ציון סי' צ"ח בד"ה מ"ש במכתבי הראשון, וקרבן עדה פי"ב דיבמות ד"ה מי מרדף, וכן הביא השד"ח, בשמם מערכת תי"ו - מ"ג אבל עתה ראיתי שאין זה כלל מוסכם כאשר יבואר להלן בדברינו בס"ד ואציע התשובה שרמזתי בספרי הנ"ל. א') בהא דאיתא בהג"ה שו"ע חו"מ סי' י"ד ס"א התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול ואפי' הי' לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע וכו' וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו [ר"ל אם יש מקום שהמעות יורד לתמיון וכיוצא בזה עיי"ש בס"י] נשאלתי אם המעות של הנתבע הוא ביד התובע לא שהוא רק באותו עיר אם יכול לעכב מעותיו ע"ז שילך הנתבע אחר התובע, ולכאורה יש גילוי לזה ממה דמבואר בבאר הגולה יו"ד סי' של"ד ועוד הוסיף ר"ה בצירוף שאר רבנים שלא לעכב שום פקדונות בשביל שום תביעה רק המלמד כדאית' בחו"מ סי' ע"ב [סעיף טו"ב שמקורו מהמרדכי] וא"כ אם נדין ג"כ בזה אם התובע מעכב פקדונותיו של הנתבע בידו כדי שיהי' מוכרח לדין בעירו אם רשאי לכאורה מלישנא "בשביל שום תביעה" מוכח ג"כ אפי' יש עליו תביעה זו [והיינו הוצאת הדרך אינו רשאי]. אולם היה מקום לומר דהנה מבואר בסי' ע"ב סעיף י"ז בהג"ה "במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו וכו' מ"מ לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון" א"כ גם כאן כמו שיכול לתפוס בשביל מיגו כן נמי יכול לתפוס כדי שיהי' מוכרח הנתבע לילך אחריו והגם שמבואר בהג"ה שם בשם מהרי"ו שהא דיכול לטעון במה שהוא תחת ידו היינו שאומר שחייב לו ממון אבל לא יכול להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יתן לו פטורין או כיוצא בזה משאר תביעות ועיין בפ"ת ס"ק כ"א, ובזה פשוט לפענ"ד בס"ד ששייך ממש לאותו ענין ואינו ענין אחר מימים קדמונים ואין להוכיח ממה שפסק השו"מ מובא בדברי הגאונים כלל כ"ג סי' ד' בענין מה שנהוג לכתוב צאהלבאר במקום התובע שמחויב לילך אחריו עיי"ש, כי שם התנה כן בפירוש שמחויב הנתבע לעשות הוצאות אם יהי' להם דו"ד ביניהם אבל הכא שלא הותנו שאני – סוף דבר לא ידעתי דבר ברור בס"ד כי בסי' י"ד שאיתא שהגם שהמעות בעיר התובע בכ"ז צריך לילך אחר הנתבע והיינו שאזלינן בתר גברא מוכח שאם גוף הפקדון שדנין עתה הוא בידו יכול לעכב וכמו שמועיל לענין מיגו יועיל בזה, אולם נגד זה מצאנו שלא לעכב בשביל שום תביעה משכון [לישנא דחרם דר"ת] וצ"ע, ויש לדון כנודע בספק תקנתא אקוני' אדינא ואיתא בירושלמי שביעית פ"ב ה"ו בשם ר' לעזר אין מחדשין על הגזירה ואין מוסיפין על הגזירה ובתשו' אשר"י מובא במהש"ק סי' קנ"ג - ל"ח דבכל תקנה אין להוסיף על לשון התקנה ובתשו' רשב"א מובא בב"י חו"מ סי' י"ג דכל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל - ועיין בכללין סי' ש"סא ודו"ק. ב') בטענת שבין אדם לאשתו – מי מכונה בשם תובע או נתבע לענין התובע הולך אחר הנתבע, וכן בשידוכים בפירוד התנאים אם הצד החתן או צד הכלה בשם תובע או נתבע מכונה. תשובה בס"ד, בפתחי תשובה חו"מ סי' י"ד ס"ק ד' ואע"ז סי' ע"ה ס"ק ג', ושו"ת אמרי יושר ח"א סי' ל"ח וכן לענין שידוכים בשו"ת דברי חיים חו"מ סי' כ"ה, ובהגהות חכמת שלמה בחו"מ, ישבו על מדוכה זו ואני מצאתי בספר אות זכרון (הספד מהגאון בנו של הגאון מהרש"ק זצ"ל) ושם לו נדפסה תשובת מרן מהרש"ק זי"ע לדיינא דק"ק דזיקוב שכ' ג"כ שצד הממאן הוא הנתבע והביא המו"ל שם תשובת הגאונים תפארת צבי ח"ב אע"ז סי' ל"ח פוסק ג"פ כמהרש"ק ותשו' מהרה"ג מו"ה אליהו אב"ד קונסגאוואפי והוא פוסק מהיפך להיפך דהמעכב לעשות השידוך הוא נחשב לנתבע וכן בתשו' אוריין תלתאי ח"ג צ"ח להגאון מהר"א תאומים האריך ג"כ בשאלה זו והביא להקת הגאונים, אשר להם הריב והוא יצא לחלק ביניהם עיי"ש ולי העני היה נלפענ"ד שאינו דומה בריב בשידוכין לטענות שבין איש לאשתו דהנה חז"ל אמרו טב למיתב טן דו מלמיתב ארמכא וכ"ש גרושה שפגמה גדול לב"ש אומרים לא יגרש אא"כ מצא ערות דבר ובכ"ז גרושה מאוסה בעיני העולם כנודע והיא תובעת שאר כסות ועונה - וחז"ל אמרו מי הולך