באר מרדכי טו

ואח"כ נתן לו וועקסל ונתנו לקאססא עם ערב טוב (ערל אחד משם) והמלוה ג"כ קיים בחתומיו וזה המלוה קיבל המעות שלו מהקאססא' אולם בנתיים הי' דוחק מעות בעולם ויען שהלוה הנ"ל לא חידש בזמנו הוועקסלען עשו הקאססא קלאגע ועקזאקאציאן ועלו ההוצאות עד ק"כ כתרים ביחד עם הוצאות הראשונות יותר מן ב' מאות כתרים והמלוה אמר שרצה להיות בחתומיו זכה לו כי הי' בטוח ובפרט שעיקר טענותיו שהוא לא הלך לקבול ע"י עכו"ם כי רצה ליתן עוד דשירא שלו ורק הקאססא לא רצת' ושהוא אמר לאדוואקאט של הקאססא כאשר ענשו הקלאגע שלא יעשו הוצאות גדולות כ"כ. (והנה לענין איסור רבית כמבואר בסי' קע"ד ועיין בשו"ת אחרונים (מהר"ם שיק) לענין זשירא אם הוא ג"כ בעל חוב) ובזה יהי' תולה שאם הוא רצה ליתן לו את הזשירא שלו וא"כ בפרט בגוונא שהוא כבר קיבל את שלו אם זה נקרא שהעכו"ם הם מבקשים את שלהם (דהיינו הקאססא) או שכל זמן שלא שילם החוב עדיין הוא חייב למלוה ישראלי וא"כ הישראל קובל ביד עכו"ם, וגם אם נאמר שהוצאות הראשונות מחויב לשלם הנה בגוונא זה שעשה עמו פער גלייך חדש מחויב הוא משני הקלאגען (הוצאה ראשונה) כי הי' בין פערגלייך הראשון להשני יותר מן ב' שנים או שרק הוצאה ראשונה מנקלאגע ראשונה מחויב לשלם וזה תוכן שאלתי וד' הטוב בעוזרי אכי"ר. ונעיין במקור ההלכה ונחזי בס"ד מה דקמן: הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקים ב' שיטים אם נהגו העכו"ם לגבות בו עיי"ש והוא בשו"ע סי' מ"ה סעיף י"ז ובסי' ס"ו סעיף כ"ה שישראל שמכר לעכו"ם כאילו מכר לישראל, ובפתחי תשו' אות כ"א בשם הגר"א דמשמתין אותו עד דמקבל כל אונסי' ועיי"ש בבאר היטב אות ס"ה לענין מכירת שטרות אם הוא דאורייתא או דרבנן ועיין בהג"ה בשו"ע סי' ס"ז סעיף י"ז ובעיקר הסתירה מסי' קנ"ד סעיף ח"י עיין באר הגולה שם אות כ' ובסי' קמ"ט לענין שני חזקה ובסי' שס"ט בהג"ה, ונציע בזה לשון הג"ה בסי' שס"ט בסופו ישראל שהי' חייב לעכו"ם והעכו"ם מכר השטר לישראל אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו לפני עכו"ם ואע"פ שבא מכח עכו"ם מ"מ דיינא ישראל זה מה שהי' עכו"ם מרויח לפני דיינא עכו"ם הואיל וישראל זה בא מכוחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהי' יכול לזכות לפני דיינא עכו"ם שהוא דינא דמלכותא ועיין שם ועיין היטב בתומים סי' כ"ז שביאור בארוכה ענין זה שעל כזה וכיוצא בזה לא נאמר דינא דמלכותא דינא דא"כ בטלת כל דיני תורה ועיין בתומים אות א' שם שהביא דברי תשובת הרשב"א אע"פ ששניהם רוצים לדון בערכאות והוא דבר שבממון אסור שלא הניחה התורה את העם שהיא לנחלה לו שייקרו חוקת עכו"ם ודיניהם ולעמוד לפניהם עיי"ש, ועיין בשו"ע סי' כ"ו שאפי' קיבל עליו בקנין אינו כלום בסעיף ג' ועיי"ש בסמ"ע ס"ק י"א ועיין בלשון קדשו של התומים סי' כ"ו אות ב' דהגם דשטר שנעשה ע"י עכו"ם כשר לגבות ועיין היטב בכל סי' ס"ח בסעיף א' שיש לנו בכל תוקף ועוז לדון בדיני ישראל אבל אם אנו אומרים בכל ענינים דינא דמלכותא דינא נלך ונבקר ספרי עכו"ם ח"ו ישתקה הדבר ולא יאמר עיי"ש והם דברי קדשו בסי' ס"ט בשם תשו' הרמב"ן והגם שסומכים על שטרות שנעשה אצלם כמבואר בלשון קדשו של התומים סי' ס"ח אות ב' ולכן נוהגין במדינת אילו לסמוך אשטרי ערכאות שלהם ולרוב פעמים הוחזקו בקבלת שוחד משום דדינא דמלכותא דינא היא שיהי' נאמנים עכל"ק ודו"ק. עכ"פ לולא דמסתפינא הי' נלפענ"ד עפ"י לשון תשובת הרמב"ן שהבאתי וכן הך דהג"ה דסי' שמ"ט דישראל הבא מכח עכו"ם הי' סברה וצדדין שידונו בדיני עכו"ם לולא שעתה הבעלי דינים הם ישראלים ועי"ז מיקרים שם אלילים וא"כ ראינו שהכל נבנה ע"ז ועיקר הסברה הוא בענין מיקר שם אלילים אם ב' ישראלים באים לפני עכו"ם והנה בגוונא זה הנה לכאורה ענין וועקסל (שמכונה בשם טרט"א וממרמו"ת ובמק"א ביארתי בס"ד ענינים אילו באריכות) שאינו כשטר חוב דהנה שטר חוב שהי' בימי הש"ס שהי' כתוב ראובן לוה משמעון סך פלוני ופלוני והו' ראובן המלוה ושמעון הלוה, ולפי"ז אם מוכר לעכו"ם כמו שאמרינן שעכו"ם הבא מכח ישראל הרי הוא כמוהו כן בזה נמי אולי יש בזה ג"כ ענין זה אם זה המלוה מכר השטר לעכו"ם והעכו"ם תבעו אצל ערכאות שלהם והרי ניכר לכול שזה מפלוני ישראל לפלוני ישראל וא"כ הרי הוא בכלל מיקר שם אלילים ומהיי"ט הי' מקום הספק בסי' שמ"ט כיון שתחילת הטענה הי' מעכו"ם לישראל והגם שעתה עומדים בדין ישראל לפני ערכאות שלהם זיל בתר עיקרו, בכ"ז אסור בצד אחד דהיינו לדין לפניהם אבל בצד אחד מותר שמותר לדין כדיניהם אבל מהיי"ט הכא אם השטר הוא (כמו שהי' בימי הש"ס שנכתב בו שם מלוה ולוה) מישראלים והגם שעתה התובע העיקרי הוא עכו"ם יש בו בכלל מיקר שם עכו"ם. אבל ענין הוועקסל שאינו כתוב בו כלל שם המלוה רק שם הלוה שהוא חייב סך הנ"ל והגם שפשוט וברור שאם ישראל תבעו בדיניהם שהוא רשע גמור בכ"ז בגוונא דידן הנה הוא מסר וועקסל הנ"ל לקאססא והנה הוא (הישראל המלוה) אינו בשם מלוה כלל כי כבר פרעו משלם בעת שנתן הקאססא המעות והגם שהוא הוכרח ליתן זשירא שלו והוא הלך לקאססא זה נהוג בזה"ז בעל ענינים אבל פשוט וברור שאז כבר חייב לקאססא וראי' שנודע שמשפט הוועקסל שאם לא נתנו הקאססא הפראטעסט בתוך שלשה ימים הזשיראנט יצא מאחריות שלו, ואם הוא בעל חוב מה נפק"מ בזה. אלא שהוא ערב וכמבואר בסי' קכ"ט מתי ערב משתעבד ואינו ערב שלוף דוץ וכאמור וא"כ בגוונא שלפענ"ד שכעת נותנים הוועקסל לקאססא כבר שלמו להמלוה וזה ברור לפענ"ד וא"כ בגוונא זה שהקאססא עושה הקלאגע נגדו (כי בכאן כבר תובע הקאססא) וכאשר בא הקלאגע מהקאססא בערכאות שלהם לא ניכר כלל שהי' חייב למלוה הישראל הנ"ל והגם שהאמת שהוא נתן לו הזשירא משום שחייב לו בכ"ז נודע ומפורסם דברי החכם מכל אדם "בני אם ערבת" וכמה וכמה נתפסו בלא משפט אם הי' ידם קל לקיים בחתומיהם ליתן זשירא ואין זה בשם מיקר שם אלילים בגוונא דידן (שהזשיראכנו) שהוא אומר שביקש מאדוואקאנו של הקאססא כיון שכבר עשה הקלאגע שלא יעשה עוד הוצאות הפענדונג וכדומה שתאכל כחרב חדה כנודע ע"כ נלפענ"ד בזה שבכ"ז כיון שלקח בפרעון חובו הי' חיוב רמי' עליו מצד ועשית הטוב והישר שיהי' הוא קיים בחתומיו והגם שלא שילם כהוגן בקאססא ובפרט שהי' בטוח כי ג"כ ערל אחד שהי' חתום על ממרמ"א הנ"ל לערב וא"כ (המלוה הראשון) כבר הי' בטוח