באר מרדכי קמ

נ"ב ועיין במרדכי פרק חזקת הבתים סי' תקל"ג, שהובא בשו"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב וחו"מ סוף סימן קמ"ט בהג"ה ועיין במג"א שם שמשמע מדברי מרדכי הנ"ל שאם עבר מחמת עבירה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררתו כדאשכחן גבי רוצח [דברי המג"א אינם מוכרחים ועיין פרמ"ג שם בשם א"ר ועיין בחידושי ריטב"א סוף פרק כיצד גולין וז"ל ואפשר שאף ר"י לא נחלק כאן אלא בשפיכת דמים או בשנמכר ונעשה עבד לאחרים שהם דברים חמורים ומגונים מאוד אבל בשאר עבירות דעלמ' כל שחזר בתשו' עיי"ש מבואר כי דייקא גבי רוצח שאני משום שכתיב ידיכם דמים מלאו – ע"כ פליגי שם בשוגג משא"כ שאר עבירה וכן מבואר לישנא דרמב"ם בפ"ז ומה' רוצח הלכ' י"ג שכ' הואיל ובא תקלה גדולה משמע ג"כ כדברי הריטב"א הנ"ל, וד' יטהר לבב עמו ישראל ויוליכנו קוממיות לארצינו אכי"ר. סליק קונטרס גבול עולם. סימן ג': שאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון [עד כ"ד אפריל למספרם] החנות ובית האופים ביחד ובאותו קנין הי' מתן מעות בקנין המועיל עפיה"ת אולם בענין אחד יש הכחשה ביניהם כי המשכיר טוען שבאותו מעמד השכיר לו ג"כ מאז ולהלן לג' שנים החנות ובית האופים ביחד והשוכר טוען ששכר רק בית האופים ולא החנות [מכ"ד אפריל למספרם] ולהלן על מי מוטל לקבל שבועה או תקיעת כף על השוכר או על המשכיר. [כי המשכיר טוען שאם לא יקבל שניהם בית האופים לחוד לא יתן] והשוכר מכחישו כאמור והנה השוכר הביא עמו אנשים שאמרו כדבריו אבל הם נוגעים בעדותם, [והאמת עד לעצמו כי יש אומדנא כדברי השוכר כי המשכיר דיבר עם אנשים אשר רצו לשכור החנות מן (כ"ד אפריל) ולהלן והי' עומד המשכיר עמהם בדיבור להשכיר להם החנות, והנה אם כדברי המשכיר שהשכיר לשוכר הנ"ל הכול ומזמן האמור) מה לו לדבר מענין השכירות הלא הוא של השוכר יטריח השוכר בשלו והנה המשכיר משיב כי רצה לטובת השוכר והשוכר חרה אפו ע"ז ואומר שרוצה לקבל שבועה חמורה ע"ז שלא הי' לו שום ידיעה מזה שגם החנות יהי' ברשותו וג"כ אי כדבריו מי ביקש טובתו ע"כ תוכן טענותיהם. וד' הטוב בעוזרי לבאר הדבר ממקורו ולהעלות על שולחן מלכים הלכ' ברור' כשמלה חדשה. ז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' שכירות (והעתיק לשונו השו"ע בסימן שי"ב סעיף ט"ז) ב"ה שאמר לזמן שכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראי' ואם לא הביא ראי' בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית. והוא מטעם שקרקע בחזקת בעלי' עומדת ועיין במ"מ שם הלכ' ב'. ובהשקפה ראשונ' תמהתי מאוד דהנה שורש הדבר הוא בש"ס בב"מ דף ק"ב כר"נ ועיי"ש והכי קיימ"ל והו' כמו חזקה דמעיקר' וא"כ הו' השוכר המוציא מחבירו ועליו הראי' וכל זמן שלא הביא ראי' הו' לגמרי ברשות המשכיר. דהנה שכירו' ליומא ממכר הוא ועיין רמב"ם ריש הפרק (ועיין בש"ס בב"ק דף ע"ט בב"מ דף צ"ט ובינק"א נאריך בס"ד לבאר כי לא לכל ענינים שווין. ועיין תוס' עירוכין דף ל' ע"א עיי"ש) והנה המוכר והלוקח שנחלקו המוכר שלא מכר והלוקח אומר שלקח ואפילו אם מודה שמכר אלא שאומר שלא הי' במקח המועיל והלוקח אומר שהי' במקח המועיל שיכול לחזור בו (ועיין בסי' קצ"א בב"י בשם תשו' הרשב"א לענין המוכר והלוקח שנחלקו אם נתן המעות עיי"ש) ועיין בלשון הרמב"ם בפ"כ מהלכות מכירה הלכ' ח' הרי שטוען על חבירו ואמר משרת לי וכו' או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך וכו' וכן בענין תנאי בכל אילו הטענות המוציא מחבירו עליו הראי'. והועתק בסימן רכ"ג בסופו. [וד' הטוב יהי' בעוזרי לבאר כלל זה כאשר עם לבבי] וא"כ מדוע צריך לישבע שבועת היסת בעל הבית הלא כל זמן שלא הביא השוכר ראי' כדבריו הוא התובע. והקרקע בחזקת בעלי' עומדת ויהיה נאמן בעל הבית בלא שבועה, וכמו בסעיף ט"ו שקרקע בחזקת בעלי' עומדת בלא שבועה כדבריו (והגם שאין קושי' כ"כ משם כי התם תולה בענין תרי לישנא דסתרי אהדדי) אולם קושיא שזכרנו יסובב בסימן שט"ו סי' ד' בטור עיי"ש היטב לשון הרא"ש ובסי' שי"ז בטור אות ב' [וג' בדברי הרא"ש שם], ובאמת בדברי ר"נ שהוא שורש הענין לא הוזכר שם כלל לשון וענין שבועה שאם מצד חזקה אתינן לה מדוע צריך שבועה והוא קושיא תמוה וחזקה לפענ"ד. והרבה דרכים לפנינו בס"ד אבל אינם מספיקים לתרץ כל הקושיא ואזכיר קצתם. הב"ח כ' בסי' שי"ב סעיף ט"ז פי' אע"ג שגם השוכר דר בו כבר וא"כ הו' סד"א היאך כאמר בזה קרקע בחזקת בעלי' עומדת כי אדרבה השוכר מוחזק בכ"ז אמרינן גם בזה שאם ישבע המשכיר דהיינו כי לו מגיע השבועה מהיי"ט א"כ מיושב שפיר קושי' הנ"ל מדוע אינו נאמן אלא בשבוע אבל הך דר"נ מיירי שאינו דר בו עדיין ועיין עוד מזה בש"ך סי' הנ"ל סעיף י"ז בזה. אולם האמת יורה דרכו כי דברי ר"נ שאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת חזקה זו אלימא ואפי' שבוע' אינו צריך, וצ"ב מדוע. וי"ל כי דברי ר"נ הם בגונ' דלא עבידא לגלוי כלל [ועיין בלשון הלכות הרא"ש פרק השואל סי' ל' וברא"ש פרק המקבל סי' מ'] ע"כ בודאי הכול ברשות המשכיר אפי' אם כבר דר בו כמו הך בסי' שי"ב סעיף ט"ו שמקורו מהמשנה והגמרא כי זה לא יוכל לברר שום ברי' שבעולם אי חודש העיבור בכלל או לא בסתם כי זה ניתן ביד חכמים לדין בו אבל אם הוא באופן שיש מציאות שיבוא הענין לידי בירור וא"כ לא נוכל להכחיש לגמרי כחו וזכותו של השוכר ע"כ צריך המשכיר לישבע, כי לא נוכל לומר שישבע השוכר כי עליו להביא ראי' ולא שבוע, ואפי' אם לא הביא ראי' בכ"ז לא זכה המשכיר בדינו אלא בשבוע' כי לא החלטנו שלא יביא השוכר ראי' כדבריו, כן הוא הנכון בענין זה. - ועפי"ז אפי' בגוונא שכבר דר בו השוכר כי אדרבה זה יועיל לשוכר שנחייב להמשכיר שבוע' כי לולא זה אפילו שבוע' אינו צריך וז"ל הרא"ש בפסקיו "ואם מתו העדים ונשתקה הדבר מפי אחרים ויראה לב"ד שלא יוכל' המלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ללוה. באמת תמוה טובא היאך מצאנו בגוונא זה הלא מבואר בסי' פ"ז סעי' ל"ג שאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר