באר מרדכי קלה

מידו כי הוא עני המהפך בחרר' שפוסק חיותו בדבר הזה דהיינו כגון מי שמדפיס ספר חדש שלא הי' לעולמים או שמחדש דבר בדברים המועילים לכלל האנושי שקורין [פאטענט] הוא פיסוק חיותי (ובדבר אחד ג"כ נקרא פוסק חיותו כדברי החת"ס שמובא בדברינו בס"ד) ב) טירח' כגון עני המנקף בראש זית גרוע ממנו הגם שהוא בסכנ' ועליו הוא נושא נפשו מ"מ הרי זה הזית והפירות הם בעולם אבל הממציא דבר חדש טוב יותר ממנו כמובן ג"כ מצד שכל האנושי ג') פוסק חיותו שכתבו התוס' שהוא אפי' בדבר הפקר יש לומר שאפי' לא הי' מוח' מתחיל' ואח"כ הי' מוח' ג"כ יכול לעכב כי אין שייך חזק' בפיסוק חיותו, ואפי' אם כבר עשה זה החנות אצלו יכול לעכב ולא רק שיכול לעכב שלא יעשה ואפי' אם כבר עשה ג"כ. וראי' מדברי הרשב"א מובא בטור סי' קנ"ו דתנן במתני' חנות שבחצר יכולים למחות ולא קאמר לא יעשה אדם חנות בחצר ש"מ שאפי' חנות שבחצר שנעש' ברשות אפ"ה יכולים למחות סבורים אנו שיכולים לקבל ועכשיו אין אנו יכולים לקבל ע"כ ומה בדבר שאינו נוטל פרנסתו וכ"ש בדבר שנוטל פרנסתו וכן מוכח לפענ"ד ג"כ לישנא דגמר' האי בר מבואה וכו' ואתא חברי' "וקמוקי' גבי דינא הוא דמעכב" משמע שכבר הי' מוקי גבי' ויכול לעכב ואינו שייך מחילה בדבר פיסוק החיות, ועוד ראי' יותר מדברי הנמ"י מובא בב"י בענין התיק' בגמר' וז"ל וכיון דלא איפשט' נקטינן לחומר' לתובע וכקול' לנתבע ולא מצי מעכבי עלה עכ"ל. ר"ל שהתובע הוא מי שמעכב דהיינו בעל החנות הראשון והנתבע היא מי שרוצה לפסוק חיות' וזה נכון אם כבר פתח חנותו אבל אם עדיין לא פתח אדרב' התובע הוא מי שרוצה לעשות החנות החדש והנתבע הוא בעל החנות הראשון שמעכב אלא פשוט וברור כשמש בס"ד שאפי' כבר עשה זה החנות, בכ"ז יכול לעכב ואפי' שתיק מתחיל'. ד') במקום שיש עכו"ם בליזיטאציאן הי' נלפענ"ד דוקא בחולשת חיות' או עני המהפך בחרר' שהוא רק משום ועשית הטוב והישר א"כ אין בזה משום ועשית הטוב והישר כיון שבלאו"ה יבוא אחר ויקחנו, אבל בפיסוק חיותו ממש שהוא מטעם גזל [ועיין בשו"ת חת"ס סי' ע"ט] וכבר הוא ברשותו וכי משום שיש מי שיכול לגזול כגון עכו"ם שאינו נוטה אוזן לקול דיננו בכ"ז מהיי"ט לא הותר לישראל לגזול. ודברי אמורים למי שדן חזקת ארנד', אולם כבר מובא מתשו' המבי"ט הנ"ל שבדבר השייך למלך אינו שייך חזק' ובפרט שבליזי- טאציאן הנ"ל הו' רק חולשת חיותו ולא פיסוק חיותו בודאי אין מוציאין מידו. ה') טירח' גבי עני הוא יותר מעני המהפך בחרר' כי אליו הוא נושא את נפשו. ובסדרן בקיצור בס"ד א') לשיטת רש"י ממציא איזהו דבר הוא היותר חמיר והוא ממש כגון פיסוק חיותו והו' כמו מי שגדל בשדהו והגם שלא הו' בדרכי הקנינים ב) פיסוק חיותו הך דבב"ת שהוא הפקר וכל אחד יכול לעשות שם חנות בכ"ז כיון שהוא עשה שם החנות זכה בו. ג) טירח' והוא כמו חולשת חיותו והיינו עני המנקף בראש זית ד') עני המהפך בחרר' בקנינים. ה') הפקר לשיטת פוסקים. וד' הטוב יהפך בזכותם של עני' סוערה ולא נוחמה ויקוים בנו ואכרתה להם ברית עולם אכי"ר. ט"ז תמוז תרע"א לפ"ק הצעיר מרדכי בן רחל. - ועתה בעת הדפס' עיינתי בשו"ת דרכי שלום סימן ב' שבסוף ספר דע"ת [ברעזאן] שהביא סתירת שו"מ מהד"ק ח"א סי' י"ט שפסק דל"ש בי' חזק' ובסי' ל"ה פסק שיש בליזיטאציאן חזק' עיי"ש, היטב והנלפענ"ד בזה כי אין לדין אלא אקוונו ושעתו שאם הוא בענין שבלאו"ה יבוזו אחרים חילו וכוחו בזה אין שייך בו חזק' משא"כ בדבר שאחר לא הי' נוגע בו רק הוא נכנס בפרצה דחוק' שכא עפ"י שורת הנימוס ראוי לקנסו ורק כפי ראות עיני המור' וכתור' יעשו, ודו"ק. מ"ד למטמונים לשמש לפ"ק. ב') נדרשנו לאשר שאלוני בהיות שראובן שהי' מוהל פה בשנים שלפני זה וכעת יש מוהל אחר שמעון ומתרעם ראובן הנ"ל שמשיג גבולו במצוה וג"כ שיש לו הכנסה מזה ובעת שלא הי' פה מוהל אחר הלך לכאן גם בשבתות ויו"ט: וכעת ידחו אותו לגמרי ושאלו פי, לחוות להם עפ"י התורה כי שמעון הנ"ל נבהלה נפשו אם אינו עושה עול. והשבתי בס"ד אחר העיון במקור הדין שלא די' שלא עשה עול שמעון הנ"ל אלא אדרבה חיוב' רמי' עליו ובא לסרב מעתה אם יכבדו אותו במצוה גדולה הנ"ל כבתחילה. מהרב' טעמים, א') דהנה ידוע שיטת הא"ז (מובא בש"ך סי' שפ"ב בחו"מ) שלא לכבד לאחר אם יכול למול בעצמו, עיין בקצה"ח שנידן כמצוה שבגופו עפ"י דברי תוס' רי"ד עיי"ש וא"כ כיון שהוא דבר השייך לכל אחד ואחד בעצמו ועל האב חיובא רמי' למול בנו א"כ מי הוא זה ואיזהו אשר יכול לכפות שימול דייקא ראובן או שמעון את בנו אלא כל מי שממנ' האב לשלוח במקומו הרשות בידו וכי אם ירצה להביא מוהל ממקום אחר וכי נוכל למחות זאת זולת אם התנו בני הקהיל' בינייהם בקנין המועיל אבל זולת זה שייך זה לכל אב ומי יאמר לו מה תעשה. ב') מבואר בהג"ה שו"ע סימן רס"ד ס"א ואם נתנו לאחר אסור לחזור בו ומיהו אם חזר בו הו' חזרה ואינו מועיל בו קיבול קנין, ועיין בטו"ז ובש"ך ובשו"ת חת"ס ועיין יד אברהם שם ומקורו ממהרי"ק שורש ע"ו שאם נתנו לאחר וכו' דודאי לא חזר מהראשון וכתבתי בגליון שם וז"ל, עיינתי במהרי"ק וזל"ק ומדמדמי נתינת מצוה דמוהל להאי דמכירי כהונה משמע דכי היכא דאסור לחזור בו לענין תרומה ומעשר אפי' בהכירי בעלמ' וכדפי' רש"י וכמו שמוכיח הלשון נמי וכו' עכ"ל א"כ מוכח דוקא ברגיל דהיינו עכ"פ ב' פעמים וכמו שכתבתי בגליון הש"ס גיטין דף ל' וז"ל רש"י ד"ה במכירי וכו' דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן הזה וכו' עיי"ש, ועיין שד"ח ארגיל' סימן ט"ו בארוכ' ולא זכר דברי פרמ"ג שזכרתי בסימן א' בקונטרס הזה], שמבואר בתשו' הרא"ש שאין בו אפי' מחוסר אמנה עיי"ש ונ"ל שהענין כן הוא דהנה במילה נאמר כי אליך הורגנו כל היום, והוא ממש מסירת נפש והאב רק על מי שבוטח שהוא מומחה, ובקי טובא באומנתו רשאי ורשות ולכבדו [ועפי"ז הי' נלפענ"ד בגוונא שהאחר הוא יותר מהיר במלאכתו והאב אינו מומחה י"ל שיכול ומצוה לכבד] וע"כ אפילו אם כבדו לאחר ואח"כ נרא' בעינו שמוהל האחר הוא יותר מהיר במלאכתו ושלא יהי' ח"ו לבו של אביו נוקפו ע"כ הותר לו משום טעם האמור לכבדו לאחר וע"כ אדרבה מהיי"ט טוב יותר שיהי' הרבה מוהלים כדי שיהי' רשות לכל אב במילת בנו לכבד המצוה למי שמחשב שהוא בקי מפואר באמנתו. ג') קיימתי מסברא דנפשאי בס"ד כי דוקא בענין פרכס' שייך לומר השגת גבול משא"כ מצוה הוא הפקר