באר מרדכי יג

דברי התוס' חולין דף צ"ה ד"ה ובנמצא דחשש דילמא אתי' לזבוני' לישראל אע"ג "דמין הדין" לא הי' לנו למיחש דאזלינן בתר רוב עיי"ש והנה לכאו' מוכח בפירש שהו' רק דרבנן שכתבו דמן הדין לא הי' למיחש. וי"ל עפ"י דברי המטה יונתן בסי' קל"ד בסעיף י"א שכ' שמוכח מסוגי' דחולין הנ"ל דבשר הנמצא ביד עכו"ם כל דפריש מרוב' פריש בכ"ז אסור למכור לעכו"ם שמא יחזור וימכור לישראל כי מותר אפי' לכתחילה ליקח מן העכו"ם אבל למכור לעכו"ם אסור עיי"ש ואולי הו' איסור דאורייתא וזה כענין דלא אמרה שלח לתקלה הגם שהו' רק ספק אולי לא יבוא לידי שום ברי' ואולי יבוא לידי עכו"ם וכהנה בזה ליתן מכשול הפקר בעולם הוא אי' דאורייתא ודו"ק בסברא זו היטב בס"ד, ועיין בלשון המטה יונתן ודו"ק. הנה זה פשוט ומבואר שחשש זה הו' גם באיסור דרבנן כמבואר בסי' קי"ב סעיף י"א לענין פת עכו"ם וזה הו' קיל ביותר משאר איסורים גם לענין ביטל ובקל יש מקום להתיר איסורו, ועיין בפתחי תשובה שם אות ג' שעורר בחילוק זה באיסור המכירה דילמא רק באי' דאוריי' אבל לא באי' דרבנן עיי"ש ועיין בנו"ב תנינא סי' ע' עיין שם שתי' קו' התוס' האיך טעה רבא ב' פעמים ותי' שבסוגי' דפסחים אמר באיסור דאורייתא שאסור ואח"כ הקשו עליו והעלה בסוגי' דע"ז שאפי' ביי"נ דרבנן עיי"ש וגם אני זכיתי בה בס"ד. אולם שיטת הטור בזה שהן בע"ז שהו' רק חשש דרבנן והן בפסחים ונציע לשון קדשו באו"ח סי' תס"ז חטים שבאו בספינה וטבעו "ויש בהם חשש חימוץ" מוכח שהו' רק ספק חמץ ועיין בספר ראש יוסף [מחבר פרמ"ג] פסחים דף מ' על קו' התוס' וז"ל וי"ל דהאי מעשה דהכא שבא מאוחרת וסבר רבא דהנך חיטים לא ודאי חמץ נינהו אלא ספיקא הו' כמ"ש הרא"ש בכאן עמ"א תס"ז אות י"ב עיי"ש, וכן בהך דיי"נ בסי' קל"ד "נפל על חטים ונתן בהם טעם" והוא מדברי הרשב"א עיי"ש שתמה על הרמב"ם שהשמיט הך דנתן בהם טעם. ולולי תמיהת הרשב"א י"ל שפליגי הרמב"ם עם הטור בסברת ושיטת הרשב"א שלהרמב"ם הך דיי"נ הוא דאו' ויי"נ אוסר במשהו ע"כ אפי' אינו בנ"ט וכא ר"ל שאינו נותן טעם כלל אלא שאין בו ס' רק פחות ממנו ולשיטת הטור מיירי סוגי' דש"ס שם ביי"נ דרבנן וע"כ אסור רק בנ"ט אבל בפחות בס' איננו אסור ופשוט ע"כ שפיר מובן להטור בסי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל שהקשה בנו"ב הנ"ל מנ"ל לאסור ביצת נבילה שהו' רק אי' דרבנן, והנ"ל ניחא כי שיטת הטור בכל ענינים שהן באי' דאוריית' והן באי' דרבנן גזרינן ואין מקום קושי' כלל. אולם לפי דברי הטור יקשה מה הקשה מבגד שאבד בו כלאים הלא שם הו' אי' דאו' כאשר סיים הנו"ב שמוכח ממרדכי גופי' שכלאים שהו' איסורו במשהו מיירי הכא וצ"ע, וי"ל עפ"י מה שהארכתי לעיל בס"ד כיון שענין מכירה הוא דבר השכיח ורגיל ובדבר השכיח ורגיל לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש. א"כ מה חילוק יש לנו בזה בין דאורייתא שאם יש לחוש משום חשש זה ג"כ באיסור דרבנן הוא שכיח ורגיל והבן. [ואם אמר שאסור למכור מדאורייתא ניחא כי שפיר לפי"ז גזרו אפי' בדרבנן וזה קושי' הגמ'] תברא לדינא בס"ד שגם באיסור דרבנן אין חילוק בו כיון שהוא שכיח ונציע בזה איזהו מקומן בסי' נ"ז ש"ך ס"ק נ"א שכ' התה"ד שהו' רק חשש דרבנן ובפתחי תשובה אות כ"ה שבחשש רחוק אין חוששין ובסי' כ"ג סעיף ו' בהג"ה דשהיי' במיעוט קמא ג"כ אסור למכרו ובסי' פ"ד בש"ך אות י"ח עיי"ש ועיין בסי' פ"ו סעיף י' ועיי"ש בפתחי תשובה אות ו' וסי' קי"ב וסי' קל"ד ש"א ס"ד ואו"ח סי' תמ"ז ובמג"א וברוך השם שעזרני עד כה נאום הבא בתודה על העבר ובקשה על העתיד הצעיר מרדכי בן רחל. נ"ב ועיין בחידושי ריטב"א שהוכיח בע"ז שמיירי ביין נסך דרבנן. ועיין בראש יוסף פסחים שכ' והיו יודע אפי' כלאים דרבנן אסור למכור לעכו"ם דאין עושין ספק דרבנן לקולא, ועיין באשל תמ"ב ב': ולולא שידעתי מך ערכי עליי א"כ נאמר שהברייתא מיירי בכלאים דרבנן ומיושב קושי' התוס' שהקשה מהא דעושין אותו תכריכין למת הא הי' לועג לרש אפשר לתרץ דוקא באי' דאוריי' הו' כן משא"כ הכא בלא"ה מדאו' אין בו משום כלאים לא יהי' בו לועג לר"ש וצ"ע. אולם בדרך כלל נכון בענין זה מה שכתבנו שבזה אין חילוק בין דאו' לדרבנן דאל"כ יקשה לריטב"א שביאור שמיירי ביי"נ דרבנן מה הקשה מכלאים ולדברינו יובן היטב בס"ד. ער"ח אדר א' לתמר לפ"ק. והנה על דברי המג"א חולק הטו"ז בסי' קל"ד ס"ק ו' ועיין בעצי לבונה ביו"ד ודברי המג"א מבוארים בספר תורת חיים בע"ז דף ס"ח שהקשה מדוע לא התיר ג"כ בע"ז למכרו מעט מעט והביא ג"כ דברי רי"ו הכול כמבואר במג"א הרי שגם הוא הסכים למג"א ולבסוף כ' להשוות שמא יש לחלק בין חטים למים ודוחק עכ"ל ביאור דברי קדשו שאפי' נאמר שגבי פת עכו"ם יש לחוש ביותר אם יש בו טעם יי"נ שאסור למכרו לעכו"ם אלא א"כ אפוי אבל יי"נ אם יש בו מים אין לחוש כי הישראל לא יקנה ממנו וכ' בעצמו שאינו נראה לו זה, הרי שהוא מגן בעד המג"א וד' הטוב יהי' לנו מחסה ועוז תמיד אכי"ר ועיין פילפלא חריפתא ברא"ש פרק איזהו נשך בסי' פ' אות ק' על דברי ר"י א"ר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול שכ' שם שיש מקום לומר שלפני עור הו' רק אם באותו שנותן לפניו המכשול אבל אופן אחר לא עיי"ש שכ' שעל זה סומכין העולם ותמוה ג"כ מדוע אסור למכור לעכו"ם כי שם באותו שעה לא הו' מכשול ונוכל לדונו לס"ס ג"כ אלא ברור בס"ד כמו שכתבנו שליתן מכשול לעולם זה חמיר יותר דהיינו כגון הכא ברבית גבי יחיד אם לא יעשה האיסור דהיינו אם יכחיש כא נעשה האי' כמובן אבל לשלחו ע"פ תבל כגון הכא שנתנו לעכו"ם ומכירה שכיח מאוד שאני ודו"ק היטב בס"ד. סימן ג'. (ה' מליחה סי' ס"ט סעיף י"א) נשאלתי ביום אתמול שמלחו בשר ואפס המלח ועל ידי טעות לקחו כמליחת עצם א' וואש - סאדא שנכתש היטב הדק ובשלו אותו להורות אודות הבשר והכלים, ונחזי מה דקמן בס"ד כבר נודע כמשגב דברי שו"ת האחרונים כתב סופר דברי חיים לענין מליחת האלוין וצוקער והובא דבריהם בדרכי תשו' סוף סי' ס"ט עיי"ש וקוטב דבריהם