באר מרדכי יב

(פרעססבורג) סי' ט"ז] (ועיין בסי' ש"ה סעיף כ"א ובמג"א שם אות ד' בענין גבינות שעושים העכו"ם) והגם שבא מהכפר מהלך ג' שעות בעגלה בכ"ז יש מקום למכור מיד ביציאת שבת כיון שאינו אוכלם ועיין בנזר ישראל סימן מ"ב סעיף י' ובלקוטי רימ"א שם בשו"ת מהרי"א סי' פ"א עיי"ש היטב. יום ג' כי טוב כ"ה חשון תרע"ד לפ"ק. סימן ב'. ב' כ"ח שבט עת"ר לפ"ק. לברר בס"ד אם הא דאסור למכור לעכו"ם דבר איסור גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל אם הוא באיסור דאורייתא דוקא או אפי' באיסור דרבנן: בענין הזה כבר הלכו בו נמושות ובכ"ז נעיין במקור ההלכה ותחילה נעיין אם איסור זה הוא חשש "דאורייתא או דרבנן" ואת"ל שהו' דרבנן אולי העמידו חכמים דבריהם אפי' באיסור דרבנן לאסרו ונחזי מה דקמן וד' הטוב בעוזרי. מקור ההלכה הוא במסכ' פסחים דף מ' ההוא ארבא דחטי דטבעא בחישיתא שרייא רבא לזבוני לעכו"ם איתיבוה רבא בר לויאי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי וכו' מ"ט לאו משום דהדר ומזבין לישראל הדר אמר רבא לזבוני קבא קבא לישראל וכו' א) ויש לעיין רבא מעיקרא מה קסבר ולבסוף מה סבר. והנלפענ"ד ונציע בזה דברי הרא"ש פ"ק דע"ז סי' י"ד וז"ל אמר אביי אמר קרא לפני עור לא תתן מכשול אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ודוקא גבי עכו"ם אבל גבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמרינן בפסחים עיי"ש נדון דידן) דבר גדול דיבר רבינו זי"ע שעיקר איסור הגם שהו' "לפני דלפני" בכ"ז גזרינן, וא"כ זה הי' סברת רבא בתחילה שהתיר משום שהו' לפני דלפני וכסוגי' דע"ז דף י"ד עיין שם [ועיין בטו"ז יו"ד סי' קנ"א ס"ק ג' שהביא דברי האשר"י אילו] ולבסוף מסיק רבא שאינו דומה ללפני דלפני כיון שמכשיל את ישראל חבירו שאני, [ובמק"א הארכתי בזה והבאתי בזה ועיין בתוס' ע"ז דף ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי ועיין במנ"ח מצוה רל"ב בהשמטות ועיין חולין דף נ"ג ע"ב בגמר' וליזבנינהו לעכו"ם עיי"ש עכ"ל שם] והנה כעין עובדא הו' בע"ז דף ס"ה ע"ב גבי כרי דחטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ וכו' ומסיק ג"כ הדר שרי למיטחינהו ולמפינהו ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל עיי"ש. עיין בתוס' שתמהו כיון שכבר איתותב רבא פ"א האיך הקשה עליו וטעה פעם שנית ותירץ שבפעם אחת נישנת הכול עיי"ש. והנלפענ"ד דהנה פשוט ומבואר שגם בספק כגון ספק דרוסה אמרו שאסור למכור לעכו"ם גזירה שמא יחזור וימכור לישראל בחולין דף נ"ד [אולם אין ללמוד משם כי דרוסה שאני ועיין בטור יו"ד סימן כ"ט בשם הרמב"ם שכל ספק שיסתפק בדרוסה ויש לדחות] אולם מבוכה גדולה היא אם היי"נ דמסכ' ע"ז אם הוא יי"נ דאורייתא או דרבנן וכן הא דפסחים אם הוא חמץ דאו' או דרבנן [ולהלן נבאר זאת בס"ד] ומקודם צ"ב באמת מ"ט גזרו בכאן יותר חשש רחוק הלא הו' לפני דלפני ולא שייך בו ל"ע. [ועיין בשו"ת מהר"ם שי"ק יו"ד סי' ס"ו שדיבר בזה אם הוא איסור דאו' או דרבנן עיי"ש שהביא שמצינו כענין זה בקידושין דף נ"ו שלא אמרה תורה שפח לתקלה והיינו דאו'], והנה בכאן לא נגעו בו משום כ"ע אלא משום ערבות שנראה שלא יכשל איש מישראל ולכאו' נראה שהו' רק מדרבנן כאשר יש ללמוד מלשון הרא"ש בע"ז הנ"ל שכ' בתחילה אלפני דלפני "לא מפקדינן" ואח"כ כ' "אבל גבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני" ולא כ' מפקדינן משמע שהו' רק חשש דרבנן [ויש לדחות], ולכאו' הי' נלפענ"ד דהנה הגם דספק דרבנן לקולא בכ"ז בדבר השכיח אפי' באיסור דרבנן מחמרינן [וכאשר ביארתי בס"ד במק"א שהחילוק בין ספיקא דאו' ודרבנן שבדרבנן לקולא היינו דוקא בדבר השקול כ"כ צדדים להתיר כלאיסור ע"כ אם שכיח שיבוא האי' אפי' באי' דרבנן לא הו' ספק השקול ע"כ מחמרינן בו] ועיין פרמ"ג או"ח אשל סי' ל"ב אות י"ב וז"ל אבל בבית עכו"ם עכו"ם וכו' לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דרגיל וקרוב לודאי הוא ומש"ה ביו"ד סי' קי"ח באיסור דרבנן בלא חותם אחד אסור בדיעבד וכו' עכ"ל. והרי הוא כדברינו בס"ד וענין המכירה הוא דבר השכיח וקרוב מאוד ובפרט כיון שנהנה בו אפי' נאמר שהו' רק דרבנן גזרינן בו ובזה יבואר ג"כ דברי המג"א סי' תמ"ב שכ' בס"ק ב' שאפי' בדבר מועט כגון אפי' ביצה אחת הו' זה החשש כי כאמור שזה החשש היותר קרוב כי ירצה להשתכר ומה לחלופי שנתפס כגנב שיחליף חיישינן אם יש לו הנאה מש"ה שלא מתירין בלא חותם מכ"ש בכה"ג וע"כ בגוונא שהו' חשש רחוק ג"כ אין לחוש ועיין בטו"ז בסי' קל"ד ס"ק י"א שהביא בשם הדרישה שבמקום שנהגו לאכול פת עכו"ם אין תקנה למכרו לעכו"ם שהקשה וימכר לבעה"ב עכו"ם דאין קונין ממנו כמ"ש בסי' קי"ב [ס"ב] דהא שם בסעיף ח' דיש לפעמים היתר אף בשל בעה"ב ובפרישה תי' שמא יחזור בעה"ב וימכרנו לפלטר ואינו נכון דא"כ יהי' אסור לקנות שום פת מן הפלטר מחשש שמא קנאו מבעה"ב עכ"ל הנה דברי הטו"ז נכללו בכלל דברי הפרישה בתי' הא' רק שאינו מספיק רק לשיטת הטור שס"ל במקום שמותר מותר הן של פלטר והן של בעה"ב אבל לשיטת המחבר שס"ל לחלק ששל בעה"ב אין להתיר בכ"ז בכה"ג אסור למכור לבעה"ב כיון שבשעת הדחק מותר אף פת של בעה"ב הרי שגם בכה"ג גזרו חשש שמא יחזור וימכור, ובתי' הב' כ' הפרישה דחיישינן שמא ימכור הבעה"ב לפלטר (וכמבואר בסי' קי"ב סעיף ז' מהירושלמי שהעיקר ממי שהו' הפת ולא אצל מי שהו') שיטתו שגם חשש רחוק כזה גבי מכירה גזרו. והטו"ז הקשה דא"כ גבי פת פלטר יהי' אסור מחשש שמא קנאו מבעה"ב וי"ל דשיטת הדרישה דהנה מבואר במחבר שם ס"ב שפת פלטר מותר רק בשעת הדחק ופת בעה"ב צריך שעת הדחק ביותר ועיין בסעיף ח' דוקא במקום שאין הפלטר מצוי כלל א"כ בכה"ג אין לחוש שמא הו' מבעה"ב הלא בלאו"ה הו' שעת הדחק אצלו ע"כ מקילין בו ועיין בנקודות הכסף ובמטה יונתן וק"ל. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א חולין בענין שולח אדם ירך לנכרי אבל חתיכה לא שהקשה הלא הו' לפני דלפני וז"ל קמ"ל דאפ"ה אסור דהדבר קרוב הוא וכודאי משוינן לה וכדתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל, עכ"ל ושמחתי מאוד שמצאתי מבואר סברתי שהעיקר בזה שאין לדונו כספק אלא כודאי וכמבואר בס"ד. וטעם האיסור משום ערבות (כמבואר בהגהות מהד"ת סביב הרי"ף משום ערבות ובאמת מבואר ברא"ש ורשב"א הנ"ל) ודרכי תשובה סימן כ"ז אות רי"ג. ועיין בספר מקור חיים סי' תס"ז שהביא