באר מרדכי קכא

שתק בכאן ובסי' שי"ב היינו משום שלא הו' ס"ל כהר"ש הנ"ל כי כל קושי' יש לה תי' ועיין בחו"י ג"כ נמצא תי' מרווח עיי"ש ובכ"ז הביא דברי התוס' נדה דף כ', ועיי"ש בריטב"א כי פשטות דברי הש"ס מוכח שר"נ לא הורה דמי אשתו ע"כ הוכרח להביאו שלא נדין דמי אשה כאיתחזק איסורי אבל רבינו הטו"ז הגם שחשש להר"ש בסי' ח"י ובסי' שי"ב בכ"ז דם נידות לא נחשוב לאיתחזק איסורי ומפורש כן בתוס' פ"ק דגיטין דף ב' וז"ל וי"ל דאינו בחזקה שתהי' רואה כל שעה וכשעברה ז' טהור' ממילא ולא איתחזק איסורי וגם בידה לטבול ובפרט שקיימ"ל וסת דרבנן עיין ס"ט סי' קפ"ד ס"ק י"ב וכן מפורש בתוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה ברי לי עיי"ש וא"כ לא מיקרי איתחזק איסורי בזה אפי' להר"ש ומהיי"ט בסופו הזכיר רק מהוראה שיש בו איתחזק איסורי ג"כ "ומילתא" הביא ג"כ כל דברי התוס' ודו"ק היטב, וכן מפורש בפרמ"ג בפתיחה כוללת הביא דברי הטו"ז בסי' ח"י ושי"ב ונדה להורות לעצמו י"ל שדמיה פוסקין ועיין קידושין ע"ט דחזקה העשוי להשתנות בודאי לא הו' חזקה והעד שנאמנת עצמו כמ"ש בחה"ר גיטין דף ג' (ועיין רמב"ן ושו"ת ומרן החת"ס סי' קמ"ז והג"ה מהר"ץ חיות בגיטין דף ב' הנ"ל מה שהשיב על דעת מרן החת"ס זי"ע) כללא דמילתא חזקה ואין בידו אסור להורות לעצמו (אלה הדברים נתנו מסיני ועוקר הרים בספרו פרמ"ג שזכרנו ביו"ד) ואני מסופק באיסור דרבנן ביש חזקה אי מותר להורות לעצמו וכו' עכ"ל. ועתה נתנה ראש לנידן שאלתינו בדם נידות, יוצא מפורש בתוס' שזכרנו בנדה הנ"ל ובפסקי תוס' סי' ל"ו ובכורות סי' ע"ב בכל איסור והיתר אדם נאמן לראותו בעצמו והנה בעיקר הענין אציע בזה דברי התוס' חולין דף מ"ד ד"ה וכן וכו' וא"ת ודן את הדין האיך רשאי ליקח הלא יחיד הו' וכו' ואין לומר דדיין לא חשיד (ר"ל משום שהוא ממונה ע"ז, וכמש"כ המרדכי מובא בהגהות אשר"י פ"ק דחולין סי' י"ד כתי' הר"ר אליעזר ממיץ דהא בעד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורי היינו דוקא בריקים ופוחזים, אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' אשה כדאמרינן בפרק בא סי' ר' ישמעאל מוסר לאמו וכו' אבל אמו של ר"י מודה עיי"ש) דהא אמרינן בפ"ב דיבמות חכם שאסר בנדר שלא ישאנה. ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בו (ר"ל אבל דיין אינו חשוד כי עריות חמיר ולהלן נדבר מזה) ועוד י"ל וכו' ולתי' הזה גם דיין חשיד וכאן מיירי בשניים דלא חשידי, ובתוס' בכורות דף כ"ח ע"ב ד"ה דן כתבו ג"כ כתי' הב' דשם ודו"ק. ובטבילה העלה הבינת אדם שאסור להורות כי מה שמותר להורות בנדה היינו משום דאינו בחזקת רואה תמיד משא"כ בטבילה דאיתחזק איסורי שהרי היא בודאי טמאה ועיין דרכי תשובה סי' קצ"ט בסופו ומהג"ה אשר"י שזכרנו בחולין וז"ל ולהכי סמכינן נמי בשחיטה אכהן המקריב ובטבילת נדה שאינו יודעת אלא ע"פ אחרים בכולהו סמכינן אעד אחד (ועיין תפארת שמואל) עכל"ק מוכח שבנאמנת סמכינן אפי' על עד אחד ורב שממונה ע"ז הו' יותר מקפילא דאמרינן אומן לא מרע אומנתו (ועיין משנה אחרונה במס' נגעים שם). ובשיטה אחרונה אציע דברי הבכור שור בתוס' בכורות דף כ"א שזכרנו שתמה הלא מה שהוא בידו נאמן וכו' וג"כ תמה על השר מקוצי (היה הר"ש) עיי"ש בכ"ז להלכה בשמלה חדשה בסי' ח"י אות כ"ב ואם אירע לו הוראה בשחיטה אסור אפי' מדינא להורות לעצמו כיון דבחיי' בחזקת איסור עומדת אין להוציאו מחזקתו כ"א בלא פקפוק עכ"ל, ובתבו"ש אות ט"ל, הגם שבל"ח סוף פרק עד כמה השיגו על הר"ש ולא ידעתי מאין הרגלים להשיגו בזה, דאע"ג דהרא"ש כ' בפרק הניזקין דכל שבידו לתקנו נאמן על שלו אפילו באיתחזק איסורי השר נמי לא איירי כי אם באין בידו לתקנו ובהא מחלק דבלא איתחזק נאמן אבל במה שבידו לתקנו פשוט בגמ' ס"פ עד כמה דנאמן אפי' באיתחזק עכ"ל, ודבר שפתים אך למותר שדברי רבינו התבו"ש הם מוסכמים להלכה ולמעשה ובפרט שהפרמ"ג סמך עליו בשתי מקומות כמו שהעתקנו למעלה, ורק באתי להציע חדשות דברי דע"ק זי"ע בסוף דיני תל"ת וז"ל וכעת רק מה שמוכרע עפמ"ש תבו"ש ופרמ"ג יש הוראה ברורה עכ"ל, וכאן טובים השניים זי"ע אולם בנידן שאלתינו אם הבעל יכול להורות בנידת אשתו מרן הפרמ"ג שחושש כשר מקוצי מתיר וע"פ התוס' שזכרנו אבר ברואה מ"ת שאז תהי' אסורה כל ימיה, נפל בבירא וא"כ איתחזק איסורי כי לא תחזור להתירה ועוד נ"ל עפ"י מה דאיתא במתני' כתובות פ"ב מ"ט בשבוי שאמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה שלא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו הגוים לירושלים ועד שיצאו ואמרו לו איו אדם מעיד על עצמו והחו"י בסימן קכ"ב הנ"ל דלא משום שחששו שישקר אלא דחששו דקשה לאדם לפרוש מאשת נעורים חיישינן שאומר בדדמי וטועה ועיין תפארת ישראל ספ"ב דנגעים ומש"ה דבכור שאני משום שהו' בו טורח גדול כל ימיו הוא דבר נכון ומובן וג"כ מה שהקשה הבאה"ט על הטו"ז בסי' ח"י מתוס' נדה שמותר להורות דמי אשתו לא קשי' עפ"י התוס' גיטין ויבמות שנדת' לא מיקרי איתחזק איסורי כי בידה לטבול ועיין בדעת תורה שזכרנו שבא על כל נעלם ומביא תשו' מהר"ח א"ז סי' צ"ג שחולק הר"ש הנ"ל ואפי' להחולקים על הר"ש נ"ל שבכאן כ"ע מודה שאין לבעל להורות כי קשין הגירושין יותר מבכור שהוא הפסד ממון, והגם להרבה שיטות הוא דרבנן ענין רדמ"ת. אולם ביארתי בפתיחה שיטת הסוברים שהוא דאורייתא וג"כ כפרמ"ג בפתיחה שזכרנו וצ"ע באיתחזק איסורי בדרבנן אי עד אחד נאמן עיי"ש, ע"כ תברא לדינא, בנדה וגם בטבילה יש להורות דמי אשתו הגם שהב"א ס"ל שאסור אבל עפ"י התבו"ש שזכרנו מותר גם בטבילה, אבל רואה דם מחמת תשמיש אסור לבעל ולאב, להורות מהלין דטעמא שכתבנו והגם שהבית מאיר בצלעות הבית מובא בפ"ת סי' קפ"ז ס"ק נ"א נסתפק ברדמ"ת אם מחיוב לגרשה שמא יבא עליה או דילמא שאיסורו קיל משום דבעידן שבא עליה טהורה היא עיי"ש בכ"ז אין להקל להורות אבל כמובן רשות להציעו לפני גדולים צדדי ההיתר וכן בשאלת היתר עגונה אין לאב להורות לבתו וכל עניני אישות שהו' השאל' אם בעלה יכול לקיימה אסור לבעלה ולאביה להורות וכן לא אב לבנו אבל שאר קרובים מותר כנלפענ"ד וע"ז באתי על החותם פה קה"י נייטרא תע"א יום ד' כ"ה חשון תרפ"ז לפ"ק. ועיין יוסיף דעת ביו"ד סי' שי"ב וק"ל, ובתורת שלמים ריש סימן קצ"ה העלה במה דאיתא בשו"ע שמותר להתייחד עם הנדה דווקא אם אינו נאסרת רק משום נדה משא"כ אם זינתה שנאסרה לבעלה עולמת אסרו לייחד וכדאיתא בסוטה דף ז' וכ"כ הרמב"ם כת"ק עיי"ש ובגליון הראתי שם שה"ה ברדמית שאסור להתיחד ועיין סי' קפ"ז סעיף י"ב וק"ל.