באר מרדכי קכ

משמע דנגעי ביתו ובגדיו דמי לנגעי קרוביו ע"כ והנראה לפענ"ד להשוות שהאשר"י הביא רק קרא דכתיב בנגעי אדם וק"ל, – והבוחר יבחר, והר"ש הביא גם הוא זי"ע תוספתא הנ"ל שמסיים בה"ו "נאמן הוא על נגעי עצמו" ויצא לתרץ וז"ל ושמא יש לחלק בין איתחזק איסורי להיכא דלא איתחזק איסורי עיי"ש, ועפי"ז מתני' דוקא באיתחזק איסורי אולם לאשר"י שפי' שיאמר הוא לכהן ע"ה, נגע זו טהור ויטהרנו הכהן אבל לא יטהר הוא עצמו עכ"ל, אין אנו מוכרחים לחילוק הר"ש ושה"מנ מובא בתוס' אנשי שם) ונכון הוא וק"ל. בכ"ז כי ענין בכור שאני וכמש"כ בהגר"א, כל הלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ מג' נגעים נדרים ובכורות שתלוין במאמר, נגעים שיאמר הכהן וכו' נדרים שיאמר החכם ובכורות שיאמר היחיד מומחה או ג' הדיוטות עכל"ק, והוא כשיטת הרא"ש, ודלא כר"ש ועיין שו"ת מהרי"א סי' קפ"ז בסופו, אולם בכ"ז בש"ס בכורות דף ל"א מוכח כהר"ש, דמקשי במאי עסקינן ממי מהימן [ועיין בפירש"י] אלא בתלתא מי חשידי, ואם נאמר כהגר"א זי"ע והוא כשיטת האשר"י מה מקשי הלא בכאן לא משום חשד אלא משום שכיון שתלוי במאמר אסור לומר לעצמו וכמו שזכרנו בריש דיבורינו לענין נגעים, ובאמת האשר"י השמיט דברי הש"ס והמעדיו"ט שם תמה בזה והפ"ת בסי' שי"ג הביא בשמו משום דלדידן לית לן יחיד מומחה עיי"ש ולא מצאתיו במעדיו"ט שלפנינו (ולהלן נדבר מזה עוד ברצות ד'. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהוד' אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ויש לבאר מדוע לא חולק ר"מ כברישא בנגעים ולא נדרי קרובו וכן ר"י מדוע לא חולק בנגעים בבכורות אשתו שהוא נכסי מלוג שלו, (ועיין שו"ע אע"ז) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ואינו חולק לא ר"מ ולא ר"י, הרמב"ם בפי' המשנה כתב ואין הלכה כר"י ולא כר"מ ולא שמר הסדר הלא ר"מ מוקדם במשנה, וי"ל שאין הלכ' כר"י הגם שהוא ממש כגופו ונוגע לעצמו ומכ"ש כר"מ שלא נגעי קרובו וק"ל ועיין בכללין מערכת אשתו כגופו, וביד החזקה פי"א ה"א מהלכות נדרים מוכח שס"ל כר"י וכן הראה בעין משפט וכ"ת, ושינה טעמו ממה שכ' בפי' המשנ' והתוי"ט דרכו בקודש להאיר בזה וכאן לא עורר וק"ל, והתוי"ט כתב שמהר"ב מוכח שהלכ' כר"י עיי"ש, והרע"ב והרא"ש בפי"א דנדרים ה"א כתב דהלכ' כר"י ובפ"א סי' ז' שהלכ' כחכמים ועיין בק"נ שם ובאשר"י יומא פ"ח סי' כ"ח מוכח לכאור' שנדרי אשתו יכול להתיר דאל"כ מדוע הקש' ר"ת רק מי התיר נדר החזן ולא הקש' מנדרי אשתו וק"ל ויש לדחות, ובש"ס בכורות איתא תנן התם כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו וכו' במאי עסקינן אילמי בחד מי מהימן אלא בתלתא מי חשידי וכו' לעולם בחד וכו' ביחיד מומחה וכדאמר ר"ח ביחיד מומחה הכ"נ ביחיד מומחה והנה מדברי הש"ס לא פורש בנדרים, שאינו מתיר נדרי עצמו וכן לר"י אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים אם יכול להתיר בתלתא והר"ש כתב לר"י שיכול להצטרף עם שניים להתיר כדין שלשה הדיוטות דטעמא משום דחשדינן לי' דילמא מיקל לגבי אשתו וכו' וכיון דהו' תלתא לא חשידי וכדמוכח, מדברי הש"ס שזכרנו, וכ"כ הרא"ש בפי' המשניות בכאן אולם בהג"ה הר"ש כתב שהוא מטעם גזה"כ שאין החכם מתיר נדרי עצמו כדאיתא בריש פרק אלו נדרים ולא משום חשדא וכי היכא דאינו מתיר נדרי עצמו מדאורייתא ואשתו כגופו אינו יכול להצטרף עיי"ש והטור כתב בסי' רל"ד וז"ל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאין הבעל מתיר אפי' כשאר חכם מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ע"כ וכתב הב"י שם שהוא בפי"א דנדרים שזכרנו וכ"כ הרמב"ן בסי' רכ"ה, והרשב"א פסק כת"ק הגם שרמב"ן פסק כר"י רק שתמה מנ"ל להטור שכ"כ הרמב"ם והנרא' לפענ"ד הגם שבפי' המשנ' כתב שאין הלכ' כר"י מ"מ בידו החזקה כתב בפי"ב ה"א מהלכות נדרים וז"ל כל הנדרים והשבועות האב מפיר ביום שמעו שנאמר כל נדרי' ואסרי' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה וכו' עכ"ל מוכח אבל בלא"ה לא אפי' בצירוף ג' כי כל כי האי הו"ל להשמיענו ודו"ק, וכאן כתב שניהם נדר ושבועה ודו"ק, ובפ"ו מה' שבועות ה"ג הגם שכ' ואין אדם יכול להתיר שבועות עצמו והי' משמע אבל שבועות אשתו מותר אבל בהלכה ד' כתב והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, (ור"ל לפני חכם וכמבואר) ומתירין לה וכו' ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו, ועיין בנושאי כלים, והוא מעובדי' דרבינא הו' לה נדרא לדביתהו אתא לקמי' דרב אשי, מוכח שבעצמו אינו יכול להתיר ולהלן נדבר עוד מזה, ובהלכ' וא"ו הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ודו"ק מוכח אבל אשתו אסור והיינו כר"י כן נלפענ"ד בס"ד, ועיין ר"ן ח' ב' ד"ה ש"מ ד"ה גרסינן ושם פ"א ב' ד"ה גרסינן וכו' וכ"כ הרא"ש שם ואע"פ שבפ"ק שם מסתפק אם שרי בהדי אחריני אפי' לר"י הב"י דייק מלשון הטור דאפי' בכה"ג אסור וכ"מ בפי' הרא"ש ד"ה הו' לי' עד כאן לשון הגר"א, שם אות ק"ז, ודי' בזה בס"ד. ונבוא בס"ד למה שעוררתי במשנה, בנגעים פליגי ר"מ שמקיש ריבים לנגעים ע"כ אפי' נדרי קרובו אסור ולת"ק בנדרי קרובו כבר ביארתי לעיל בס"ד, אבל בנדרים אפי' לר"י רק לא נדרי אשתו, אבל שאר קרובים מותר, וכמו שהבאתי לישנא דרמב"ם ובעל בצירוף עם אחר מבואר כבר מלישנא דפוסקים שהבאתי אבל בכורות מבואר חוץ מבכורות עצמו בכורות אשתו אם מותר מפשטות לישנא דמתני' דלא פליג בהו מוכח דמותר, וכי הגם דמצאנו אחוץ' בכל זה אינו כלל מוסכם עיין תוי"ט כלים פי"ז מ"ד ופי"ד מ"ג כי אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ וק"ל. אולם כבר ישב על מדוכה זו בשו"ת חו"י סי' קכ"ב בארוכה והעל' שמותר להתיר בכור לאחיו וז"ל והעלנו להחמיר באביו ובנו וכ"ש אשתו ולא בקרובה דאחיו וכ"ש גיסו וכה"ג עיי"ש, ונבוא להענין, הר"ש הקש' קושי' התוס' בכורות דף ל"א מתרומה טמאה ולולא שידעתי מך ערכי עלי' הייתי אומר וכאשר מפורש ברש"י שבתרומה טמאה שבאמת לא יהי' נאמן והש"ס שמקורו מתוספתא דנגעים הנ"ל שהוא רק משום חומרא דקדשים אולם דבריי בטלים שהתוס' הקשו מכל הוראה והביאו סוגי' דעירובין צורבא מרבנן חזי לנפשי' עיי"ש. וכן מבואר בחולין דף מ"ד איזהו ת"ח זהו הרואה טריפה לעצמו: ואם איתא כדברי הר"ש הול"ל לחלק בין איתחזק איסורי או לא וכן החו"י ז"ל הרבה לתמוה על הר"ש ולפי מה שהוכחנו שגם הרא"ש בפי' המשנ' לא הוכרח לחילוק הר"ש, ועתה נבוא לדברי רבינו הטו"ז שחשש לדברי הר"ש בסי' ח"י בסופו והפרמ"ג שם שבעי תרתי שיהי' בידו ולא איתחזק איסורי ולפי"ז באווזות הפעוטות דליכא רוב צ"ע אם מותר להורות והש"ך