באר מרדכי קיח

ע"כ הי' נ"ל במעשה דטו"ז להמחמירין נגדו, בגוונא שנתבשלה תרנגולת ויש ס' בצים בגדו בגוונא זה יש לסמוך אשיטת הראב"ד, כי הגוו"ר סמוך לבו לא ירא כשיטתו והגם שהש"ך בשם תשו' מהרא"ש לא סמוך עליו למעשה בגוונא זה יש לסמוך עליו ולהתיר גם אותו בשר כי גם הראב"ד ס"ל להתיר גם החתיכ' עיין באה"ג סי' ס"ט אות ח"י ואכמ"ל, ויש לעיין במעשה דטו"ז שהאשה אינו יודעת וכו' ועכו"ם מסל"ת שנמלחה כהוגן אולי גם המחמירין מתירין וכן יש להסתפק אם עכו"ם אומר מסל"ת שלא נמלחה והאשה אינו יודעת יש לדין בדברי האשר"י כתובות פ"ק סי' ח"י וג"כ אם עכו"ם נאמן במסל"ת להחמיר עיין אע"ז סי' ז' ס"ב בהג"ה וסי' י"ז סל"ז וביאור הגר"א ס"ק קכ"ה ויו"ד סי' שצ"ז ס"א. ובגליון הטו"ז הראתי לרבינו יונה ברכות דף ה' ע"ב בד"ה על תפילתי וז"ל שכן מצינו ברבינו הקדוש שהי' מלמד לתלמידיו וכו' וקורא ק"ש וחוזר ללימודו ואח"כ הי' מתפלל ולא הי' חושש אע"פ שהי' מגיע התחלת זמן תפילה ולא חיישינן שמא ישכח ותעבור השעה כיון שתפילה הוא דרך להתפלל אותה בכל יום ויתן אל לבו הדבר ויזכור להתפלל עכ"ל, ובזה מצאנו שבולט סברת רבינו הטו"ז כי הרגל נעשה טבע, ובת ישראל מאמה רואית שאי אפשר רק לטבוח טבח והכן. אם הבשר הוא בכלי שמבשלים בה מסתמא מלחה, ובזה יתורץ ג"כ מה שנ"ל שכוונת הש"ך וכאשר הקש' הבינת אדם הלא הו' רובא דתלי' במעשה כי בכאן הנסיון מוכח שכן הוא, כי כאמה כן בתה, הורגלו בזה ועפי"ז דנתי בשו"ת, הועתק בספרי פותח שערים סי' תר"ג בגיורת שלמדה הלכות דת ישראל ויודעת בטוב מליחה ושכחה אם מלחה בשר, תשו' בס"ד הלא נודע פלוגתת הטו"ז ונה"כ והפוסקים בזה אבל בכאן גם הטו"ז מודה וראי' מן וכתבתם, וזהו דוקא בדבר שרגיל האדם אבל בגיורת שלא הורגלה לא, כי בוכתבתם מיירי במי שקורא בע"פ והורגל בק"ש, אבל זה הגיורת שלא הורגלה בבית אבותי' בטוב מליחה אי אפשר לומר סירכרא נקיט ואזיל, ויש לדין בזה בדברי ירושלמי פ"ק דתענית נתפלל ואינו יודע מה הזכיר אר"י כל שלשים יום מה שהוא למד מזכיר מובא בתוס' תענית דף ג' וברכות דף י"ב ושו"ע או"ח סי' קי"ד ושו"ת חת"ס סימן כ"ו והמג"א שהיינו צ' פעמים ומרן החת"ס כתב ק"א פעמים כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד וע"כ אם כבר מלחה ק"א פעמים הי' מקום לומר שדי' אבל יש לחלק בגוונא זה בין דיבר למעשה ובנידן זה מובן סברת הש"ך זי"ע האיך אפשר לשכוח מעשה רבה וגדולה כזה, והטו"ז זי"ע הו' ס"ל כי מצד הרגל נעשה טבע לא נחשוב זה אצלה כמעשה רבה משא"כ גיורת שלא הורגלה בזה שאני ע"כ אין נ"ל להלכ' להתיר עכ"ל שם והגם שדנתי להלכ' ולא למעש' להתיר אפי' לפוסקים המחמירים כנה"כ אם יש ס' נגד הדם היוצא, אבל בכאן לא ודו"ק, ושניות מדברי סופרים רבינו הטו"ז או"ח סי' תכ"ב שהוכיח מדברי הכל בו שס"ל בהג"ה ס"א שאם ספק אם הזכיר א"צ לחזור כיון שהולכים אחר הרגילות ה"ה במליחת הבשר וא"כ יש חזקה שנמלח ואע"פ שיש חזקה לבשר זה שלא נמלח (ר"ל חזקה דמעיקרא) כשמביאו מהטבח וכיון שיש חזקה נגד חזקה אזלינן לקולא במידי דרבנן מלבד הטעם שזכרנו שם מצד רוב עיי"ש ד"ק צ"ע, כי חשבתי דרכיי שהך חזקה שהזכיר בסי' תכ"ב הוא רובא דאתי' מכח חזקה שמסתמא מלח אולם ראינו שס"ל שיש חזקה ורוב תרי ענינים להתיר וג"כ יש להבין ראי' מאשר"י פ"ק דכתובות בסי' ח"י, כי תמוה מדוע הוצרך לדברי האשר"י כי זהו דרובא וחזקה רובא עדיף הוא הלכ' רווחת וע"כ שכוונה עמוקה טמון בכאן וי"ל דאיתא שם באשר"י סי' ח"י עיין תוס' פסחים דף ט' ע"א ד"ה ואת"ל א"נ דספק הרגיל עיי"ש ודו"ק, שאם טוענת שפתחה פתוח ונאנסה תחתיו אינו נאמנת והגם שהו' ברי שלה וחזקת צדקת דאוקי איתתא בחזקת היתר ונאנסה אולם נגד זה יש רוב דרצון דאונס כא שכיח ויש קול לאונס ורובא עדיף מחזקה הלכך לא סמכינן אברי דידי' ואסורה ועיי"ש בק"נ שהך דרובא ברצון אינו רוב גמור ועיין בפרמ"ג יו"ד כלל רובא וחזקה הנדפס בסוף בד"ה ויש להעיר ועיין פרמ"ג או"ח סי' תכ"ב משבצות א' וד"ק צריכין ביאור ומזה דן רבינו הטו"ז דרוב דרצון עדיף אפי' מחזקה מחזקת צדקת וברי' שלה משום שכן רגיל להיות מכ"ש בכאן שהרוב הו' שמולחין (ויש לצרף חזקת כשרות דכלים) והו' להתיר שהולכין אחר הרגיל זה הכוונה ותו לא מידי בזה, וע"כ בנידן שאלתינו בספק אם ברכה ברכת הטביל' מסתמא חפיפה הית' כראוי, כאשר הוכחתי שהעיון דאורייתא עיין בסי' קצ"ט מ"ש בס"ד, והברכה אינו מעכב והגם שאם הו' נשואה רק מזמן קרוב אז אפשר לתלות שמסתמא לא ברכה בכ"ז א"א לברך אח"כ אבל אם זמן רב מנשואין יש לתלות שמסתמא ברכה, כי סירכא נקיט ואזיל ודו"ק ובעה"ח פה נייטרא אור ליום ו' כ"א חשון תרפ"ז לפ"ק. ואחרי כותבי כ"ז עיינתי בשו"ת מחנה חיים מהד"ק סי' מ"ג שגם כן יצא לבאר מה שהביא הטו"ז דברי האשר"י וכוונתי לדעת קדשו רק שהוספתי ראי' מרבינו יונה וג"כ בימי ילדותי התחלתי לחבר קונטרס אי מהני חזקה באיסור דרבנן ועיין ס"ט סוף סי' קצ"ט וביאור כוונת הטו"ז שיש ב' חזקת חזקה דמעיקרא וחזקת איסור וג"כ בספק אם סרקה והביא דברי שבו"י ח"ב סי' ע"ח (ובאמת השבו"י חולק בכאן על הטו"ז ועיין בח"ב סי' ס"ט והבאתיו בפנים) והמעש' הי' שם ששאלה מסרק וג"כ הביא דברי הטו"ז והביא שבספרו מנח"י חולק על הטו"ז עיי"ש רק זאת נסתפקתי בגליון הטו"ז אם האשה נסתפקה אם מלחה ועכו"ם במסל"ת מעיד כדברי' הי' מקום לומר שמהני ואכמ"ל, ולהיפך אם האשה נסתפקה ועכו"ם במסיח לפי תומו אומר שלא מלחה אם עכו"ם נאמן במסל"ת להחמיר ועיין אע"ז סי' ז' ס"ב בהג"ה וסי' י"ז סל"ז וביאור הגר"א אות קכ"ה ויו"ד סי' שצ"ז, ועיי"ש בטו"ז והנלפענ"ד באבילות שאני עפ"י הרמב"ן שמובא ש"ך שם ס"ק א' זה הכלל כל עדות שמשיאים האשה על פיה הקרובים מתאבלים וכ"פ הב"ח עכ"ל נ"ל שעכו"ם במסל"ת נאמן אפי' להחמיר והבן, ועיין ביוסיף דעת ודו"ק ועפי"ז נ"ל בס"ד המבי"ט ח"ב סי' מ"ט העלה (מובא ביוסיף דעת בסי' ס"ט ס"י) דבמסל"ת דבעי בנכרי לענין עדות אשה ה"מ כשיש עדיין חזקת א"א דאורייתא אבל אם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שיצאה מחזקתה ולא רביע עלה כ"א איסור דרבנן בזה נאמן העכו"ם אף בלא מסל"ת והמבי"ט בעצמו כתב שהוא דבר חידוש, (ועיין בפוסקים בזה שדנין ג"כ תמיד בתק"ע, להוציאה מחזקת אשת איש דאורייתא ושם יבואר בס"ד) ועיין בעצי ארזים ס"ק כ"ג ועפי"ז נ"ל שגם לענין אבילות נאמן בכה"ג עפ"י הכלל הזה ודו"ק, ועיי"ש שהביא חבל חקירות האיך הדין אם שכח הסופר אם נכתב הגט לשמו' ואם שכחה האשה אם