באר מרדכי קיז

לומר כתי' הטו"ז שבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס כי הרשב"א ס"ל שבדשיל"מ מהני ס"ס (ועיין בחידושי גרשוני) אמנם לענין נאמנות עכו"ם שפיר י"ל דאינו נאמן משום דהוי דשיל"מ אף דאינו רק איסור דרבנן דהדבר שיל"מ משוי לי' כאיסור תורה כמו שקיימ"ל בס' דשל"מ אף באיסור דרבנן לחומרא. אולם קשה מאו"ח סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה שם מוכח להיפך ותי' עפ"י המג"א ס"ק י"ג שהאידנא שכיחי הרבה בצים מסתמא מוכרים הנולד קודם ועיי"ש עוד בס"ק ג' ודו"ק, והנלפענ"ד בס"ד עפ"י דרכו של הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ב' בסופו וז"ל לכן נ"ל לחלק דוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עכו"ם מסל"ת נאמן באיסור תורה משא"כ במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עלי' עכ"ל, הכוונה שהו' ממש שלח ואחוי ובזה יובן מה שהרא' הש"ך לזה בסי' ט"ו כי החילוק מובן כי בכאן מי ילך לעדרו לברר אם הם כבר בני ח' ימים משא"כ בכאן עוד עומד להתברר ורק זאת צע"ק מה שדחה דברי הב"ח בסי' ס"ט ס"ק מ"ג שסי' צ"ח גרע שבלא"ה ליכא למיקם עלה דמילתא הלא הו' מילתא דעבידא לגלוי כי יתנו לאחר לטעום ובכ"ז לא מהני ומכ"ש כאן בנתן הבשר לקדירה ואי אפשר למיקם עלה דמילתא והבן ואפשר שזה סברת הב"ח והדרישה (ויש לדחות) ומתורתו של הגר"א למדתי בס"ד שהרא' מקום לאו"ח סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה ולהלן סי' ט"ז סי"א שמקורו ג"כ מהרשב"א שבכאן מיירי שעתה דנין בעת שמוכרו ובשעת מכירה אומר כן כיון שהוא בידו אינו נאמן כיון שהוא להשביח מקחו אפילו במילי דרבנן משא"כ בסי' ט"ז סעיף י"א עכו"ם שמכר ב' בהמות ואח"כ אמר מסל"ת אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו משמע שאם הוא בידו מהימן והוא ג"כ מתשובת רשב"א סי' קי"ח ובטו"ז ס"ק ט"ו וק"ל ובסוף סי' מ"ח בטו"ז, והפר"ח בסי' ס"ט ס"ק מ' ביאר בבאר רחובות הלכ' זו והביא לנו שיטת הרשב"א שס"ל שעכו"ם גרע מפסול לעדות וע"כ אפי' במילי דרבנן אינו נאמן ובסי' צ"ח הוא שזכרנו שחיך אוכל יטעם עיי"ש, ואציבה רק ציונים עיין יו"ד להלן סי' קכ"ב סי"א ובהג"ה בסוף סי' קכ"ט וביאור הגר"א אות מ"ה וסי' קל"ז ס"ו ובש"ך ס"ק י"ט וסי' ש"ב ס"ק י' וסי' שי"ו ס"א וס"ג ובש"ך וטו"ז שם, וד' הטוב יזכינו לבאר כאשר עם לבבינו לטובה. ומעתה אחזור למקום אשר עמדתי שם בתחילה דברי הטו"ז שכתב שאין לומר דאוקמי' אחזקה דמעיקר' הכוונה עפ"י דברי הריב"ש בסי' תל"ג "ועוד דשאני הכא" דאיתחזק איסורי דוקא נשתמשו בקנקן יין של איסור' ע"כ הגם שהוא סתם יינם וג"כ במסל"ת כמבואר בריש התשוב' עיי"ש, זהו דחה כי הב"י לא ס"ל כריב"ש הנ"ל דאל"כ מה מועיל מסל"ת, ובכאן ג"כ "שאין לעמוד עליו וכו' אפשר שאפי' במסל"ת משקר דכתיב אשר פיהם דיבר שוא והפר"ח הנ"ל הוסיף כי למדו לשונם דבר שקר וכו' והש"ך בנה"כ השיג עליו וי"ל לשיטתו אזיל כי סמך על דברי הריב"ש והביאו בסי' צ"ח ס"ק ב' וביותר בסוף סי' קל"ז עיי"ש שבאיתחזוק איסור אף בדרבנן אינו נאמן שמקורו מרשב"א בתשוב', ולבאר שיטת השו"ע אתי' הש"ך אבל הרשב"א לשיטתו ס"ל שעכו"ם גם במידי דרבנן אינו נאמן וש"ס דבב"ק מיירי רק מפסולי עדות ולא מעכו"ם ועיין ביאור הגר"א סי' קכ"ב סי"א אות ל"ב ל"ג (וענין פלוגת' זו יש להעמיס שפליגי הרש"ל פרק כל הבשר סימן ס"ה ולשיטתו אזיל להטו"ז סי' קכ"ב ס"ק ד' ועיין באה"ט שם וסי' שי"ג ס"ב וק"ל) ועפי"ז חוזרין ונראין דברי הפרמ"ג ש"ד סוף סי' ט"ו שכ' בדעת הש"ך שהוא מטעם דאיתחזק איסורי והגם שרבינו הישועות יעקב השיג על סברא זו (ולא הזכיר הפרמ"ג כי כמיעוט ידיעתי לא ראיתי שיזכירו בשום מקום) לחלק אם דנין על ענין ידוע שייך לומר חזקה משא"כ על דבר פרטי ומתשובות ריב"ש הנ"ל מוכח שגם על דבר פרטי אמרינן חזקת איסור ועיין במשבצות בסי' ס"ט ס"ק כ"ד והנכ"ה השיג שבמקום דאיתחזק איסורי לא אמרינן ספק דרבנן לקולא הטו"ז ג"כ ס"ל הכי בסי' ק"י ס"ק ט"ו, וקשה מסי' כ"ד ס"ק י"ז כמבואר בשו"ת שבו"י ח"א סי' מ"ו ועיין בטו"ז סי' קצ"ח ס"ק כ"א וש"ך ס"ק כ"ג י"ג ועצי לבונה שם בסעיף כ"ה ומג"א סי' קס"א ס"ק ז' ועיין שבו"י שם סי' ס"ט ובספרי סי' קצ"ט בארוכה בס"ד והפר"ח בס"ק מ"ד הביא מה שהעל' בכללי ס"ס כלל ח' דאף באיתחזק איסורי ספק דרבנן לקולא גם בכאן יש להקל ומה שהקש' בנכה"כ דא"כ לווה הוצרכו הכא ולעיל בסי' ס"ח סי"ב גבי מליגה לנער יוצא ונכנס הא בלא"ה שרי משום ספק דרבנן לקולא ל"ק מידי דאי ליכא נער יוצא ונכנס מסתמא הגוי אינו רוצה להטריח עצמו ולהדיחו וכן גבי מליגה מסתמא מולג בכ"ר לפי שהוא בניקל טפי ומש"ה מצריכין נער יוצא ונכנס ולא סגי לן בלא"ה עכל"ק ונכון הוא. וראי' שנייה מהקובץ ישן עיין בנה"כ שזכרנו. ושלושים על כולו, ועוד יש טעם להתיר דודאי עשת' האשה כדרכה ומלחה תחיל' כעין ההיא דאמרינן בק"ש טעה וכתבתם והתחיל למען ירבו א"צ לחזור דסירכא נקיט ונה"כ השיג דאינו דומה אדרבה הכא מסתברא דלא מלח' שהרי ענין מליחה עסק גדול והאיך אפשר ששכחה עסק כזה ועיין דברי שאול במעשים שבא לידו, ועיין בשבו"י ח"ב סי' ס"ט ורק מה שכ' שם שאין לסמוך כיון שהשליח לא הי' יכול לבוא אלא סמוך לשבת שלא הי' שהות כ"כ למלוח ולבשל על שבת גם זהו אינו אומדנא דמוכח דאולי הי' כוונת המשלח למלוח זמן מה ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות אותו בשפוד ע"י מליחה קצת וכו' ובפרט שהוא מילתא דעבידא לגלוי עיי"ש, ובכ"ז נ"ל בס"ד אם זה ששלחו הי' ת"ח ויר"א ולא הי' שהות למלחו הי' מקום לצדד להתיר אם שלחו ת"ח עפ"י דברי הב"ח בסי' שצ"ד מובא בש"ך ס"ק א' לענין אם הוא ספק קודם שלשים או אחר שלשים שאם הוא כתב יד של חכם אמרינן מסתמא הוא אחר שלשים דאם איתא דאפשר הי' שיגיע הכתב לידו תוך ל' לא הי' כותב סתם אלא מבאר, ה"ה בזה וחזקה על חכם שאינו מוצי' מתח"י דבר שאינו מתוקן ועי' שער המלך ה' מקוואות כלל ז' שהקש' על הטו"ז מובא ביד אברהם בגליון השו"ע והנלפענ"ד כי שם הניחו באוצרו ולא הי' לו מקום מיוחד לתבואתו המעושרת משא"כ בכאן כיון שהניחו בכלי המבשלת שאני, והדבר צע"ג ועוד נ"ל דהנה שיטת הראב"ד שס"ל דאפי' בשר שנתבשל בלא מליח' א"צ ששים נגד כל החתיכ' אלא משערינן במה דנפיק מיני' ובתשו' מהר"א ששון סי' קע"ט מובא בש"ך ס"ק כ"ז ס"כ שאין לסמוך ע"ז למעשה אולם, בתשוב' ג"ו ח"א חיו"ד כלל א' סי' כ"ט כתב לסמוך על הראב"ד דמשערינן במה דנפיק מיני' ויש לבחון למלוח חתיכה בכמות זו ולהעמיד תחת הכלי המנוקב כשא"מ שיטוף הדם לתוכו וכתב עוד שדם היוצא מתרנגולת ליותר הוא כביצה ואי איכא בקדירה ס' בצים נתבטל מובא בגליון מהרש"א בשו"ע סעיף י"א