באר מרדכי קטז

בסי' קנ"ט סעיף י"ג שרק לכתחיל' יכוון הנוטל לנטילה המכשרת לאכיל' עיי"ש במג"א ס"ק כ"ה ואם נאמר מצות צריכות כוונה מדוע רק לכתחיל' ויש לדחות כי במצוה דרבנן אצ"כ עיי"ש במג"א סי' ס' ס"ק ג'. ובכן כבוא מה שהקש' עוד וז"ל ותו קשה אהך דנדה מהא שפסק באו"ח סי' קנ"ח סעיף ז' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול יש מי שנראה ושם סי"ג לכתחיל' יכוין דא"כ משמע שהוא רוצה לומר דלחולין בעי כוונה לכתחיל' א"כ הול"ל התם בנדה דלכתחיל' תטבול פעם אחרת כמ"ש מוהר"ם שם סי' קנ"ט סי"ג בשם הרשב"א דכוונת נותן או נוטל מהני והביאו מרן בב"י וקשה מ"ש דגבי תקיעת שופר בעינן כוונת שומע ומשמיע ובחדא מינייהו לא סגי ויש להשיב בכל אלה כמה תירוצים וחי' תן לחכם ויחכם עוד עכ"ל, ובהיות כי רשות נתונה נ"ל כי נט"י בהיות דאיתא בשו"ע בריש סי' קנ"ח יטול ידיו אפי' אינו יודע שום טומאה משום סרך טומא' וא"כ בכאן אזדא מ"ש הישועות יעקב שנאמר שעכ"פ נעשה המעשה כי בכאן לא יועיל מעשה הטהר' וראי' שאפי' ידיו טהורים בכ"ז צריך נט"י וע"כ צריך כוונה, ומובן שיטת הרשב"א שאם לא כיוון אפי' בדיעבד לא עלתה לו נטילה עיין במג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"ה, והוא שיטת השו"ע בסי' קנ"ח סעיף ז' שאפי' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם שאין אותה נטילה עלתה לו, והוא הדבר אשר דברנו כי בקדשים ותרומה שאני שבעי שעתה יהי' מקדש ידיו ובכ"ז קיל יותר מתק"ש, כי בהיות כי ידיו נטלו ע"י כוונה של הנותן ג"כ מהני, משא"כ בתק"ש שהוא אינו עושה מעשה כלל כי אחר תוקע ע"כ צ"ל כוונה גדולה כנלפענ"ד בס"ד, וזה שדייק רבינו המג"א בס"ק י"ג אין הנטילה עולה לו שלא היתה לשם קדושה: ונחזור להענין הנה ברכת המצות דרבנן עיין בספרי בס"ד בסי' ז', וכתב התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך, מובא במג"א שם ס"ק ט"ז וביוצא בזה איתא בשו"ת נחלת שבעה סי' ח' באשה אחת שהדליקה ב' נרות סמוך לשבת ע"ד שתעשה הברכ' ואח"כ ע"י טרדת שבת נסתפקה אם עשתה הברכ' על הדלקת הנירות עיי"ש שהשיב אחר אשר הדליק' בשעה שהית' ראוי להדליק ולא הקדימתו א"כ כבר עשתה מצותה ואין הברכות מעכבות אף אם בוודאי לא ברכה ובפרט שהדליק' בזמנה סמוך לשבת ומסתמא ג"כ כבר ברכה וכו' וקצת ראי' להא דתנינן טעה בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם של שמע או והי' אם שמוע שצריך לחזור לשמע ואם אמר למען ירבו אשיגרת לשון הוא בוודאי ובכתבתם השני טעה ה"נ כן הדליק' סמוך לשבת בוודאי אשיגרת לשון הוא שגם הברכה עשתה וכו' (ושערי תשובה או"ח סי' רס"ג השיג עליו ושהראי' שהביא מן וכתבתם אין הנידן דומה כלל עיי"ש ובאמת ראי' הנ"ל הוא ראי' הטו"ז יו"ד בסימן ס"ט ס"ק כ"ד ודיחוי של השע"ת הם דברי הש"ך שם בנה"כ שהשיג שהכא מסתברא דלא מלחה שהרי ענין מליחה הוא עסק גדול, והאיך אפשר ששכחה עסק כזה ובכ"ז בכאן הברכה אינו עסק גדול אינו השגה כ"כ ורק חידוש שהנ"ש ז"ל לא הזכיר ששאבו מתורת רבו הטו"ז וכאשר הזכירו פעמים רבות בספרו, ויען שהדבר נוגע לדבר רבינו הטו"ז אשר כתב שלשים בסברתו זו. במעשה שאשה בשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה והתירו ביו"ד א) סי' ס"ט כ"ד ב) או"ח ת"ט ג) שם תכ"ב מכח דלא הו' אלא ספיקא דרבנן ולקולא שא"ל משום דאוקמי' אחזקתי' דמעיקרא, שלא הית' מלוחה שהלא גם במסיח לפי תומו אנו מתירין מחמת שהוא דרבנן, ויען שדרכי חכמה נעלו ממני מוכרח אני להאריך בכאן. הלכה רווחת בישראל אמר מרנא אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד (בב"ק קי"ד) והגם שהוא דאורייתא משום שאשה דייקא ומנסבא או משום שאינו אלא כגילוי מילת' בעלמ' עיין בדק הבית להרא"ה ותה"ד סי' ע"ט (טו"ז יו"ד צ"ח ורק שיצא לדין להרא"ש ורשב"א שהא דאין מסל"ת נאמן בדאורייתא היינו במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באו"ה שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא אם יש לנו הוכחה סגי ומהיי"ט גם קפילא נאמן אבל להלכה כבר פסק בטושו"ע סי' ש"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת וא"כ לא מהני בשום דוכתא דאיכא איסור דאורייתא רק בעדות אשה ומקומו בספרי על תק"ע ד' הטוב יזיכנו לסדרו כולו ולהוציאו לאור אכי"ר) אבל זולת זה אינו נאמן מסל"ת במילי דאורייתא ופסקוהו בה"ג ואלפסי ואשר"י שם וסמ"ג בסוף ה' גירושין סוף עשין ג' (עיין ש"ך יו"ד צ"ח ב') ויש להתבונן בלישנא כשר' הול"ל נאמן וי"ל עפ"י שהבאתי בשם הטו"ז שדוקא במילי דבעי עדות אבל באו"ה שלא בעי עדות אלא אם יש לנו הוכחה מהני ע"כ יש נאמן וכמו הראי' שהביא הטו"ז עד אחד נאמן באיסורין משא"כ בגוונא שבעי עדות שאני ונציע בזה בס"ד שיטת הרשב"א וז"ל בת"ה בית רביעי שער ראשון אבל קפילא לא מרע נפשי' וכיון שכן אי קפילא הוא אפי' שואלים אותו ויודע שלענין או"ה שואלין אותו סומכין עליו ולא בעי מסל"ת דהא לא מרע נפשי' ואם מסיח לפי תומו אפי' שאר בני אדם וחיזק זה במ"ה ורק לחומרא חושש שבעי שניהם ועיי"ש בבדק הבית ובענין טעם כעיקר עיין במשמרת הבית בד"ה ועוד שם וטע"כ וכו' אמר הכותב והגם שאין הכרעת קטן כמוני מכרעת עיי"ש אם נתפוס כדברי הטו"ז בשיטת הרשב"א יהי' הכול על נכון שאיסורין שאני כוונתו הקדושה לתרץ גם האשר"י אבל הרשב"א מתורץ בתי' התרומות הדשן סי' ע"ט שחושש רק לחומרא בטעם כעיקר עיי"ש, וכן כתב הפר"ח באו"ח סי' תמ"ב בשם הרשב"א גופי' בתשובה סי' תצ"ו עיין ב"מ. ונציע בזה כל דברי הרשב"א ונרא' בס"ד שיטתו הקדוש' איתא בשו"ע יו"ד סי' ט"ו ס"ג שמקורו מהרשב"א שאין סומכין על עכו"ם בגדיים קטנים הנקחים ממנו, ואומר שהם בני ח' ימים והרשב"א בתשו' רמ"ג שהועתק בכאן כתב לפי שאין עכו"ם נאמן אלא בעדות אשה וכ"ש כאן שהוא אומר להשביח מקחו, ולכאור' קשה הלא בכאן הוא ענין דרבנן עיין פרמ"ג בש"ד מדוע אין עכו"ם מהימן ואפשר דהכא איתחזק איסורי מיקרי דעד עתה היתה מעוברת ועיין בישועות יעקב בפי' הארוך ס"ק ג', שזה לא מיקרי איתחזק איסורי דדוקא אם אנו דנין על ענין ידוע שייך לומר חזקה משא"כ בזה שהובא לפנינו עגל אחד והדבר ידוע שיש בעולם עגלים שעברו עליהם ח' ימים והעכו"ם מסל"ת שהעגל זה הוא מאותן שעברו עליהם ח' ימים בזה אינו סותר להחזקה וכיוצא בדבר העלה הר"ן לענין חזקת חי' דל"ש כ"א כשאנו דנין על אדם ידוע מוקמינן להאי גברא בחזקת חי' משא"כ בספק ג' ימים ל"ש חזקת חי' לומר השתא הוא דמת כיון שאין אנו דנין על אדם פרטי ובוודאי יש בעולם אדם שמת זה כמה יותר משלשה ימים עיי"ש וע"כ בחר בדרך הטו"ז והגם שתמוה