באר מרדכי קטו

דברי הרשב"א הנ"ל שמשום שעוצם עיניו ואינו מסתכל בערותו הוא, אולם שלשה נביאים המג"א והטו"ז והש"ך ס"ל שבמים ואינו מסתכל מותר לגמרי ועיין פרמ"ג סי' ע"ד באשל אות ה' ריש סי' ע"ד משבצות. ובעיוני ראיתי בפרמ"ג שהעלה שהדין הזה נחלק לה' חלקים א') עיניו רואים ערותו הוא דאורייתא והיינו בערום לא מהני אפי' חזרת פנים או עוצם עיניו והא דכתיב לא יראה בך ערות דבר קאי אשכינה [דאל"כ קשי' מדוע ערום לא יתרום יעצים עיניו] ובזה גופי' נחלקו הטו"ז עם הדרישה, הדרישה ס"ל בגוונא שאין אחר שם והוא אינו רואה א"כ לא הו' בכלל לא יראה והוא דרבנן משא"כ הטו"ז ס"ל שלא יראה קאי אשכינה ועיין בשו"ע ס"ג ובפרמ"ג הוכיח במקצת כדרישה עיי"ש ב') ולבו רואה ערוה דרבנן וז"ל שם והפרש יש בין עיניו רואות לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית ואילו לגילוי ערוה מהני כיסוי כמו שיראה הרואה בדבריהם בסי' רי"ש וכאן ובאמת טעמי' לא ידענו למה מאחר דלא יראה קאי אעיניו וגילוי ערוה מ"ש זה מזה והפר"ח הרגיש בזה והש"ך ביו"ד העיר בזה ולא תי' כלום והנלפענ"ד וכמו שכבר כתבתי מזה לעיל דהנה מים הו' כיסוי ובכ"ז ברואה לא מהני ובשלומא בגלוי ערוה קאי לא יראה אשכינה אבל בכיסוי ואינו כעששית שנרא' בו ממש מהני בזה ג') בגלוי ערוה אע"פ שאין לבו ועיניו רואות והוא דאורייתא ד') עיניו רואות ערות חבירו הוא דאורייתא בכ"ז חזרת פנים או עצימת עיניו ליש שיטות מהני ועיין בסי' ע"ה במג"א אות ט' וטו"ז אות ב' וכמו שכתבנו לעיל לבו רואה ערות חבירו הוא מבואר בסי' ע"ד סעיף א' ואם הכתונת דק מאוד דינו כדין המים עיי"ש היוצא לנו מזה שיטת הטו"ז בהיא בתוך המים שהיא עי"ז ככתונת דק וכן אינו מסתכלת בערות' וע"כ מותר וק"ל, והנה בשו"ע איתא בכאן אם הם צלולים עוכרתן ברגליו והקש' הטו"ז הלא המים הו' כלבישת החלוק ומדוע צריך עוכרתן עיי"ש והש"ך כתב שהראב"ד הנ"ל שכתב עוכרתן ברגלי' לא ס"ל כאו"ח שגם בנשים יש דין לבה רואה את הערו' הנה זה צ"ע שיהי' כמו סתירה כי בסי' ע"ד ס"ב העתיק דברי האו"ח והנלפענ"ד לתרץ בכוונת מרן הב"י דהנה נשי לאו דיני גמירה והנה בחלוק דק מאוד הו' כמו גילוי ערוה כמו שכתב הפרמ"ג הנ"ל ע"כ לצאת ידי כל הדיעות הו' יותר טוב שתעכר ברגלי' שאז לא שייך שום הסתכלות ודו"ק ועפ"י מה שכתב הפרמ"ג הנ"ל שמים צלולים לא הו' ממש כלבישת החלוק נכון ג"כ שיותר טוב שתלבוש החלוק זה מה שעכת' בידינו בהלכה זו בס"ד. והנה ראיתי שנתקשו במ"ש הטור וכ"כ הרא"ש כשפושטת מלבושי' כשעומדת בחלוקה תברך מדוע לא כתב שכן פסק ונ"ל דהנה בזה העתיק הטור דברי אביו במ"ש בקיצור בסוף ה' נדה ובפרק שלשה שאכלו סי' ל"ד שנהגו לברך בכל הטבילות אחר הטביל' וכן כתב בפרק קמא דפסחים בסי' י' בשם הר"י וע"כ דברי הרא"ש הם שם בקיצור להורות מה דנהגו אבל להלכ' הוא שתברך אח"כ כמו בכל הטבילות ודו"ק. ועפ"י מה שכתבתי באות א' לבאר דברי האשר"י שהטעם שמצותו בכך מועיל רק לסניף ולא לסבר' חזקה ומהיי"ט סמך האשר"י רק ע"ז במילת קטן ולא במילת גדול עיי"ש נ"ל לבאר דברי הטו"ז או"ח סי' פ"ד ס"ק ב' שהקש' שם על דברי הר"ר מנוח במקואות שלנו שמ"ש בברכת הטביל' ביו"ד סי' רי"ש שכתב הרא"ש כשפושטת לבושי' כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול וכו' משמע דשייך לברך בבית הטביל' ותי' דהך בית הטביל' יש לו דין בית אמצעי וכיון שהוא הכרח מותר בבית אמצעי ולכאו' צ"ע וע"כ כוונת הטו"ז זי"ע במ"ש שהוא הכרח שהיינו סברת האשר"י וא"כ מדוע הוצרך לומר שמקואות שלנו הו' כבית האמצעי כיון שהוא הכרח יהי' מותר אפי' בבית הפנימי אלא ע"כ צריך לומר שהאשר"י זי"ע סמך כבו על סבר' הנ"ל רק במקום סניף בעלמא ודו"ק. הבעה"ח פה נייטרא שעת חירום יום ד' כ"א כסליו תרע"ה ונזכה במהרה לשמוע קול מבשר בראש הרים אכי"ר. לסיום הספר אציע בזה במה שנשאלתי באשה שטבלה רק נסתפקה אם ברכה, אם צריכה לחזור ולטבול וג"כ אם צריכ' ברכה. תשובה בס"ד פשיטא שא"צ לחזור ולטבול כי הברכה אינו מעכב כלל דאיתא בש"ס מובא בשו"ע סוף סי' קצ"ח נדה שטבלה בלא כוונה וכו' ה"ז מותרת לבעל' ולא ברכה מקודם ולאחר כן לברך ג"כ אי אפשר כי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ובמג"א סי' קנ"ח ס"ק י"ג מבואר כן וגם לרמ"א. שמחמירין להצריך טבילה אחרת אבל אינו מברכת כמבואר בב"ח מובא בש"ך שם, אבל כוונת חברתי' מועיל לה וא"צ אפי' טבילה שנית עי' בטו"ז ס"ק מ', ועיין יום תרועה בש"ס אר"א כפאוהו פרסיים ושם בדף כ"ט ע"א נתקשה בדברי השו"ע, וט"ס יש שם לפענ"ד, והוא שהקש' על מרן הב"י שפסק בסי' ח' מצ"כ וצ"ל סי' סמ"ך כי מסי' ח' סעיף ח' אין ראי' כ"כ, כי מצות ציצית ותפילין וסוכה שאני עיין מג"א ריש ה' סוכה ופרמ"ג בשם הב"ח, וא"כ י"א וי"א וסיים וכן הלכ' כי"א שצ"כל כי עפ"י כללי הוראה הו' קיימ"ל כי"א שא"צ כוונה והקש' שם דאמאי פסק מרן בסי' תפ"ט לענין ספירת העומר דמי ששאל אותו חבירו דאינו יכול לחזור ולברך והלא קיימ"ל מצ"כ וי"ל שהלא המחבר הביא ב' דיעות ע"כ לענין הברכ' דקיימ"ל ספק ברכות להקל, כי ברכות אינם מעכבות ועיין פרמ"ג ס"ק י' ועיין מג"א ס"ק ח' ותראה שדבריי בס"ד נכונים ועוד הקש' מהך דאיתא כאן נדה שנאנסה וטבלה ואמאי הלא מצ"כ והנלפענ"ד בס"ד עפ"י דברי הישועות יעקב בכאן שהקש' אי טבילה בזמנו מצוה אמאי לא נבעי כוונה כדין כל המצות דצ"כ ותירץ שהא דבעי כוונה היינו אם לא כיוון לא יצא ידי המצוה ומחויב לחזור ולעשות המצוה בכוונה אבל אין מעש' שעשה נעקר וא"כ בזה אף אם נימא דלא יצא ידי חובת המצוה מ"מ טהר גברא וממילא אין מצוה שיחזור ויטבול שהרי עיקר טבילה בזמנו מצוה כשלא נטהר עדיין אבל בכאן כיון שכבר נטהר האדם א"צ לקיים מצות טבילה בזמנה ופשיטא שלא קיים המצוה אבל א"צ לקיים כמו מי שאין לו פת שאינו חייב בחלה או שאין לו בגד שאינו חייב בציצית וכו' שכן המצוה טבילה בזמנו מצוה לטהר' אף שאין רצונה לשמש את ביתה וליגע בטהרות מחויבת בטביל' וממילא צריך לכתחיל' לכוונת טבילה, עיי"ש שכתב כן לשיטת הרמב"ם ועיין בתוס' יוה"כ בסופו ביאור שיטת הרמב"ם בזה בש"ס דף פ"ח ע"א ד"ה נזדמה לו טביל' של מצוה עיי"ש, אמנם בטבילת כלים דאין בהם מצוה רק כשרצונו להשתמש בהם צריך טבילה בזה אף לכתחילה אינן צריכין כוונה עיי"ש וא"כ בכאן ע"כ צ"ל שחפפה כהוגן וכאשר מבואר בסי' קצ"ט ובביאורינו שם שמדאוריי' לעיונה, א"כ הכנה למצוה עשתה כהוגן ורק על מעשי הטביל' לא הית' כוונת' בגוונא זה אמרנין כיון שנעש' מעשה גדול א"צ כוונה כי מרן לא ברירי' לי' כאמור וראי' לזה