באר מרדכי קיג

שיש לו עוד ועב"י דדמי לגמר סעודתו הא בכה"ג מברך ובפתיחה לה' ברכות אות ט' ויש שם ט"ס כי צ"ל כמ"ש ולא סי' תע"ה כי שם אין רמז לו רק כאמור ועיי"ש לענין ברכת הריח, ובנר חנוכה אנן שעושין כמהדרין מן ובלילה שנייה וכו' שהדליק אחת ולא בירך אם יכול לברך קודם שמברך השנייה עיין בפרמ"ג משבצות תרע"ו ס"ק ב' וראש יוסף בסוגיא דשבת דף פ"ג ושו"ת רעק"א תנינא סי' י"ג ושד"ח מערכת חנוכה אות ח"י עיי"ש היטב ולענין ברכת שהחיינו אם לא בירך מקודם אי יברך אח"כ עיין רמ"א סי' רכ"ה ומג"א ס"ק ט' ושו"ת מהר"ם שיק סי' פ"ט ובכללין סי' שצ"ב באר רחובות שבחג אם לא בירך בלילה ראשונה אי מברך אח"כ ועיין ב"ח ופרמ"ג אשל שם ופתיחה הנ"ל אות ז' ומערכת ספק ברכות אות ח' וק"ל. ג') אלקי' ראיתי עולם במלחמתו של תורה באיזהו זמן תברך האשה בטבילתה ואדונינו הרמ"א הודיענו שנוהגין שלאחר הטביל' בעודה עומדת בתוך המים מכסות עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכות ע"כ. שיטת הב"ח בקונטרס אחרון בסי' זה וז"ל והכי נקטי דאין חילוק בין ערומה ובין לבושה חלוק אם לא הפסיקה בכיסוי למטה מלבה דאסורה וע"כ צריכ' האשה לברך בעודה במים כשהם עכורים או ללבוש חלוק' ולשום ידה על החלוק למטה מלבה כי אז הו' הפסקה בכיסוי חלוקה בין לבה לערוה ע"כ הנה כשיטת הב"ח שגם בנשים יש לבה רואה את הערוה מדברי התוספות פסחים דף ז' ד"ה על הטבילה וי"מ בכל הטבילות קאמר דאכתי גברא לא חזי דקודם וכו' ואחר שיורד לטבול אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה עכ"ל וכיון שדברו מכל הטבילות וא"כ מובן שגם טבילות נשים הוא בכלל זה ובכ"ז כתבו התוס' שערום לא יברך משום דלבו רואה את הערוה משמע שגם בנשים הו' לבו רואה את הערוה ודו"ק. [ואזכיר צערי בזה שלא זכיתי להבין דברי התוס' הנ"ל שכתבו שערום לא יברך משום לבו רואה את הערוה הלא בערום בלא לבו רואה את הערוה ג"כ אסור ומשנה מפורשת חלה פ"ב ערום לא יתרום ולבו רואה את הערוה היינו בלבוש בחלוק רק שאין הפסק בין לבו לערוה ולבו רואה את הערוה פליגי בש"ס ברכות דף כ"ד ע"ב אם אסור ועיי"ש בתוס' וברא"ש סי' ל"ו וצ"ע]. הנה מקום עט"י בס"ד לבאר עד מקום שידי י"דכ"ה מגעת ממקום טהור וד' הטוב בעוזרינו ז"ל או"ח (מובא בב"י סי' ע"ד) נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהם לבושות החלוק אע"פ שאין מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאוד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל ולבאר הענינים נציע דיבורי הש"ס בענין לבו רואה את הערוה דף כ"ה ע"ב ת"ר מים צלולים ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלין ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר יעיי"ש בתוס' ד"ה והרי וכו'] ועיין דף כ"ד ע"ב ת"ר היי ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצינה חוצץ בטילתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו וקיימ"ל בשו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף א' כי"א דלבו רואה את הערוה אסור ועיי"ש עוד א"ר הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות ק"ש אבל לתפילה עד שיכסה את לבו וכן הוא להלכה בשו"ע סי' ע"ד ס"ו וסי' צ"א ס"א ועיין עוד דף כ"ד אמר מר זה מחזיר פניו וקורא ק"ש והא איכא עגבות פי' דנגיעי אהדדי באחורים ועיין הג"ה אשר"י סי' ל"ה עיי"ש] לימא מסעי' לי' כרב הונא האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש תרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע ועיי"ש בתוס' ד"ה שניים שהקשו וא"ת הלא כבו רואה את הערוה וי"ל דקסבר כבו רואה את הערוה מותר א"כ חוצץ בבגדו נגד כבו והנה אילו הב' תי' תולים במה שכתבו להלן דף כ"ה ע"ב ד"ה הרי עיי"ש והב"ח בסי' ע"ג בהעתיקו דברי התוס' כ' ותי' הב' עיקר והיינו משום די"ל להלכה כבו רואה את הערוה אסור וכן רבינו הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש הח"י שנים שהיו ישנים בטלית אחת כל אחד מהן אסור לקרות אע"פ שיכסה תחת כבו עד שתהא טלית מפסקת ביניהם עד שלא יגע בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה ע"כ הרי רבינו הרמב"ם הרגיש ג"כ בקושי' התוס' מענין לבו רואה את הערוה שאע"פ שכיסה מתחת כבו בכ"ז צריך שלא יגע בונתני חבירו והוא משום שנוגע בערות חבירו ופשוט ועד המתניים הו' בו ענין נוגע ערות חבירו והיינו כשיטת הרמב"ם דלבו רואה את הערוה אסור לעיל בהלכה י"ז עיי"ש ובקושי' א' של התוס' שהקשו הלא רואה ערות עצמו ותי' שהוציא ראשו לחוץ הנה ממשמעות דברי הרשב"א בחי' (מובא בב"י סי' ע"ד) וז"ל אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל לחוץ אינו רואה את הערוה וא"כ לפי"ז הול"ל לתרץ שאינו מסתכל בערותו ועיי"ש בב"י שהכוונה דכיון שאינו מסתכל בה אע"פ שיכול לראותו מותר וק"ל (ועיין במג"א סימן ע"ה ס"ק ט' ובסי' ע"ד ס"ד ודו"ק) ויש לי מקום עיון לפמ"ש דאיתא בש"ס מימרא דר"ה הנ"ל בהית' טליתו חגורה על מתניו והו' לכאורה מכאן הי' מקום להוכיח שלבו רואה את הערוה אסור כיון שצריך חגורה כי כן הוא משמעות הש"ס שם אבל לתפילה עד שיכסה לבו ר"ל וכאשר העתיק הטור בסי' צ"א וז"ל ואפי' אין לבו רואה את הערוה כגון שחוצץ בטליתו על מתניו שמותר לקרות ק"ש וכו' וא"כ לפי"ז הי' מקום להוכיח שר"ה ס"ל לבו רואה את הערוה אסור אולם הלא מובא שיטת רש"י בשמו מפי תלמידו הר"ר שמעי' שלבו רואה את הערוה מותר ע"כ פירש"י שם לכסות וכו' כי רק לכסות בשר הערוה והיינו מטעם ערום אסור להתפל וערום היינו עד מתניים וק"ל משא"כ לשיטת הרמב"ם שס"ל לבו רואה את הערוה אסור שפיר נקיט היתה חגורה ומהיי"ט נקיט נמי הרמב"ם בהלכה ח"י שלא יגעו המתניים זה בזה מדברי ר"ה הנ"ל והיינו כי עד המתניים הו' לא יראה בך ערות דבר ועוד מטעם שיהי' חוצץ בין לבו וק"ל ועכ"פ מדברי רב הונא הנ"ל אין מקום הכרח להוכיח בענין לבו ריאה את הערוה וכאשר כתבנו לשיטת רש"י הו' רק לכסותו ולשיטת הרמב"ם והסוברים כוותי' משום לבו רואה את הערוה הו' ודו"ק. וראיתי בק"א מהב"ח בכאן [בהוכיחו שיטתו שגם באשה הו' דין לבו רואה את הערוה] שכ' דשיטת האו"ח הנ"ל דס"ל דהא דבעינן בש"ס פני' טוחות בקרקע אינו אלא כשהם ערומות כדי שתתכסה ערותן הן העגבות דקיימ"ל דאית בהו משום ערוה אבל כשהם לובשות דהעגבות מכוסות אין בהם כלל איסור משום לבן רואה את הערוה אפי' מעומד לפי שערותן למטה מאוד אבל קשה דא"כ מאי מסעיי' לר"ה וכו' והלא כיון דעגבות אין בהם משום ערוה אמאי הצריכוה דיושבת וקוצה אפי' עומדת