באר מים חיים (נוסינזון) צד

במ"מ שפי' דרבינו ס"ל דאין הלכה כרבה ואין דמים לבן חורין והיינו כמו שבארתי בשיטתו דהכא דס"ל דאין דמים לבן חורין דאינו עומד למכור כעבד ולא חסריה ממון להיורשים דהא לא יכלו למכור אביהם וחיובא דכופר הוא גזירת הכתוב לכפרה על דלא נטריה לתורא וע"כ משלם ע"פ עצמו דאף בתם סברינן לעיל (דף מא:) דמשלם על פי עצמו משום דכופרא כפרה והנראה בזה דרבה דלעיל (דף מ"ד.) דס"ל דאית דמין לבן חורין אזיל לטעמיה דהכא בסוגיין למ"ד עין תחת עין ממש פי' דאין שמין אותו כעבד אלא כבן חורין. ועל כרחך דה"פ דשמין אותו כמה רוצה ליתן על ידו המוכתב למלכות שלא לקטעה כדמוקי לה לקמן לענין צער דאי לאו הכי מאי נ"מ דאטו בן חורין דמיו יקרים. ולרבה מתני' דשיימינן כעבדא היינו לפחות מזה השומא ואביי פליג הכא על רבה דאין דמין לבן חורין וכן רב אשי

ובזה ניחא דשלח לו רב חסדא לר"נ לעיל (דף כ"ז) וחפץ לגבות נזקי אדם ושלח לו ר"נ חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל. והנראה בזה דר"ח ס"ל כרבה דאית דמים לבן חורין ומגבינן בבבל וכן סבר ר"ח לעיל (דף מ') דכופרא ממונא הוא ור"נ פליג עליה כיון דשיימינן כעבדא קנס הוא דאינו עומד למכור כעבד ואין גובין זה בבבל. ומדוייק בזה לשון הגמ' דכל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל דטעם הוא דמשום זה אין גובין אותו בבבל דאינו עומד למכור כעבד וקנס הוא

ובזה נראה לתרץ דברי רבינו שפסק פ"ד מהל' חו"מ לענין דמי ולדות דהוו דבעל ואם מת הבעל נותנים ליורשים ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. ותמהו עליו דזה כנגד הסוגיא דלעיל (דף מ"ט) דרבה אמר התם דחבל בה לאחר מיתת הגר זכתה. ורב חסדא פריך עליה דאטו ולדות צררי נינהו וסלקא שמעתתא בהכי ואף רבה לא קאמר דזכתה אלא בגר דזכתה מן הפקרא אבל בבן חורין ודאי הוה ליורשיו. ולמה שבארתי ניחא דלרבה ור"ח דס"ל דיש דמים לבן חורין וע"כ הא דדמי ולדות לאב בדינא הוא משום דהאב יורש את בניו ואם אין האב זכו בהו יורשי האב ולא האם דאין האם יורשת בנה ורק בגר סבר רבה דחבל בה לאחר מיתת הגר דזכתה מהפקרא. ור"ח פריך עליה דאטו ולדות צררי נינהו דאין זכיה בבן חורין והוה הולדות כגר שאין לו יורשים וזכה החובל בהדמים. אבל למאי דקי"ל דאין דמין לבן חורין הא דמשלם דמי ולדות לבעל לאו מדינא דירושה הוא דבאמת לא שוו מידי דאין עומדים למכור ולא אפחתה מידי לאב אלא קנסא היא דקנסה התורה לשלם דמי ולדות וזכתה אותם התורה לבעל. וע"כ לא זכו בהם יורשיו אלא היכי דזכה האב והיינו בחבלו בה בחייו אבל היכי דחבל בה לאחר מיתת הבעל כיון דקי"ל עובר ירך אמו הוא הוה כמו חבל בה באיזה אבר דשיימינן לה כעבדא וא"כ זכתה האם בהולדות דהא ירכה הוא ואף דלא תוכל למוכרם בכ"ז קנסה התורה להחובל ובמאי גרעה היא משאר חובל

וכן נראה להביא ראיה לרבינו דאין דמים לבן חורין ולא קי"ל כרבה ור"ח דאמר רב פפא לעיל (דף מ"ט) דשור שנגח השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות מ"ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק ואם איתא דאיתא דמים לבן חורין הא אף בן חורין חמרתא מעברתא הוא. ומדברי רב פפא האלו לקח רבינו דינו דתם שהמית עבד או שפחה שלא בכוונה דמשלם דמים דהוה כמו שהמית חמורו או שורו

עוד כתב רבינו בהל' זה דהא שמשלם בושת ע"פ עצמו משום שהבושת הגיעה לו בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהחובל שלא בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו. ולכאורה דבריו תמוהים דהא בושת דברים הוא ועוד כיון שזה תובעו הוא מבייש עצמו. ועוד דרבינו כתב בהל' טוען שיכול להשביעו על בושת ולמה צריך שבועה כיון דכפר לא ביישו. והנראה בזה דבאמת ודאי מיירי שביישו בפני רואים וכ"ש בושת חבלתו שתמיד מתבייש כ"ז שאנו רואים אותו חבול ורבינו הכי קאמר כיון דבשעת ספורו והודאתו הוא מתבייש כמו שעה הראשונה א"כ חזינן כמו שעת בושתו נמשכת עד עתה בשעת הודאתו ואם כן בית דין רואים שעת בושתו ולא הוה כמודה בקנס ודו"ק

דף צ ע"ב ת"ר שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות. מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. ופריך וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוה ליהדר ולידייניה נמי דיני ממונות. ומסיק דברח. ופירש רש"י דברח בעליו ואין חבין לאדם שלא בפניו. ופריך אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים. ומסיק דקיבל סהדי וברח. ופירש רש"י ולית ליה ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי. ופריך סוף סוף מהיכא משתלם מן הרדיא. ופירש רש"י דמשהין השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואח"כ ידנוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו דיני נפשות לא מענינן לדיניה לשהותו ופריך אי הכי תם נידייניה דיני ממונות ברישא ונשתלם מרדיא והדר נידייניה דיני נפשות. אמר רב מרי בריה דר"כ זאת אומרת רדיא עלייה דמרא הוא. והנה כתב בזה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נ"מ הל' ז' ח' שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות תחילה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון דנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות. ועיין במ"מ שפי' בזה לדעת רבינו דאחר שדנוהו דיני נפשות אם דנוהו דיני ממונות אין משתלם מן העלייה אלא גובה הניזק השור לרדות בו וברח מפרש היינו שברח השור. ועיין בל"מ שהאריך בביאור דבריו. והקשה ע"ז קושיות חבילות חדא דמהסוגיא משמע דאבעלים קאי הבריחה. ועוד כיון דאין לו בעלים להשור מ"ט רק במועד אמרינן דיגבה ניזק לרדיא ולא בתם דאדרבה בתם יותר שייך להניזק ומאי קאמר רדיא עלייה דמרא הוא ועיין בדבריו. והנראה בזה לדעת רבינו דהא דאם דנוהו דיני נפשות ואח"כ דיני ממונות דאין גובה מן העלייה משום דאמרינן לעיל (דף י"ג) וכן כתב רבינו בפ"ח דאם נגח ואח"כ הפקיר פטור מניזקין. וגמר דין דדיני נפשות כיון דנאסר בהנאה חשוב כהפקר כמבואר בדברי רבינו לעיל (פ"ח) וכדמוכח מסוגיא דכריתות ועיין בזה בקצוה"ח סי' ת"ו. וקאמר דגובה מן השבח שהשביח ברדיא מעת שנגמר דינו דכיון דהבעלים חזרו וזכו בזה. כמו שכתב הטור והמחבר סי' ת"ו דאם הפקיר השור וחזרו הבעלים וזכו דגובה מהם. וע"כ אם לא דנוהו דיני נפשות דנים אותו תחילה דיני ממונות ומגבינן מנכסיו דהא השור עדנה לא הוה הפקר. אבל אם קדמו ודנוהו דיני נפשות דאז הוה השור כהפקר פטורין הבעלים דאין לו בעלים שיתחייבו אלא גובה רק ממה שהשביחו הבעלים ברדיתו אחר שנגמר דינו כמו שבארתי וברח באמת אבעלים קאי והיינו שברחו ולא עשו בו מלאכה אין דנין אותו ד"מ והא דקאמר ברח ולא קאמר דלא היה כאן שבח רדיא היינו סתמא דמלתא הוא ורגילות דאם היו כאן היו עושים בו מלאכה ודו"ק

דף צג ע"ב גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת לגזוז. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ובגמ' (דף צד.) כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך ומוקי רב ששת דה"ק השביחה נוטל שבחו כיחש אומר לו הרי שלך לפניך ובהשביח הוא מפני תקנת השבים. אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר. ובגמ' (דף צו) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש