באר מים חיים (נוסינזון) צג

ובזה ניחא דבמוציא שם רע בעי ר' יהודה שיש כור עדים בכ"ז חשיב ליה לאו שאין בו מעשה. דאפשר דס"ל דאף אם שכר ע"י אחרים מחוייב

והנה ראיתי להאחרונים שדמו מסייע דניקף ללאו שאין בו מעשה משום דמסייע אין בו ממש. איברא מעשה גדול חזינא הכא דמה לי אם מעביר התער על בשרו או בשרו על התער. וה"נ התם במסייע מעביר בשרו על התער. עיין במנחת חינוך מצוה רנ"א ודו"ק

דף עג ע"א תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממים משלמים לו את הכל מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזר והוזמו על הטביחה ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו על הגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו על הטביחה פסולין הוו אמאי משלמים אטביחה וכו'. ומשני דהכא במאי עסקינן כגון שהעידו בבת אחת והוזמו ועיין בתוס' והרמב"ם ז"ל פכ"א מהל' עדות הל' ו' הביא המשנה כצורתה ומסתם לה סתומי ולא אוקמה כשהעידו בבת אחת אף דפסק כאביי דלמפרע הוא נפסל. והכ"מ כתב דסמך על הא דפסק דלמפרע הוא נפסל א"כ ע"כ מיירי שהעידו בבת אחת אך אין דרכו של רבינו לסתום אלא לפרש. והנראה בזה דרבינו מפרש דקושית הגמ' לאביי אזלא לטעמא דאביי דס"ל לקמן דהכחשה לאו תחלת הזמה דלא כהתוס'. והא דפסלינן עדים שהוזמו או גזלנים או עד רשע כל זה כהכחשה חשיבי דבעינן לאביי שלא יפסול העדות מצד אחר קודם הזמה. אבל לרבא דקי"ל כותיה דהכחשה תחילת הזמה לא איכפת לן אם נפסלו העדים קודם הזמה באיזה צד. דהכחשה דמקודם לא תגרע ההזמה. וא"ש בלא הכי וע"כ לא בעינן שיעידו בבת אחת אף דקי"ל כאביי בהא דלמפרע נפסלו ודו"ק

דף עד ע"א העידו על פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו והוזמו משלמים דמי עין לעבד ומפרש הגמרא דמיירי בנמצא בהיפך דבריהם דהפיל שינו ואחר כך סימא עינו ועל כרחך משלמים דמי עין לעבד. ופריך ואי דלא עמד בדין דמי כולה עבד לרב בעי שלומי דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא ומוקי לה דכבר עמד בדין ונתחייב. והרמב"ם ז"ל פכ"א מהל' עדות הל' ד' כתב העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל שינו והוזמו ואח"כ נמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד. ומלשון רבינו משמע דלא מיירי בעמד בדין אלא משמע דאח"כ נתגלה הדבר שהיה בהיפוך ועיין בל"מ שכתב שאולי שסמך רבינו על מה שכתב פי"ט הל' ב'. ובאמת אין דרכו של רבינו לסתום ובפרט היכי שהגמ' שקיל וטרי בזה והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דפריך הגמ' דאי לא עמד בדין דמי כולה עבד לרב בעי שלומי דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא היינו משום דאי בעי מודה ומפטר דלא כהתוס'. והאי סוגיא אליבא דרבא אזלא דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אף היכי דלא חייב עצמו בקרן וכפירש רש"י דלקמן (דף ע"ה) דרבא פליג על רב המנונא דמחלק בין היכי דמחייב עצמו בקרן או לא. והנה ע"כ למאי דקי"ל כר' יוחנן דמודה בקנס היכא דלא מחייב עצמו בקרן ואח"כ באו עדים חייב א"ש הברייתא בלאו הכי ואין צריך לאוקמה בעמד בדין דאף אי לא עמד בדין לא הפסידו להרב כלום כיון דיש עדים איך שהיה המעשה לא היה יכול לפטור בהודאתו ורק דמי עין לעבד הפסידו בעדותם: ובזה ניחא דבפי"ט הל' ב' שם כתב רבינו דבקנס כ"ז שלא עמד בדין מחוייבים אם הוזמו אף אם הדבר נמצא אמת. דקדק רבינו לכתוב בהעידו שגנב וטבח ומכר דהתם מהני הודאותו לפטור אף באח"כ באו עדים וע"כ אין פטורין העדים אם נמצא הדבר אמת אא"כ נגמר הדין. אבל בלא נגמר הדין מחויבים דהא הפסידו לו דהיה יכול להודות. ולא דמי לדיני נפשות דמחוייבים אם הוזמו אף בהעידו על דבר אמת. כ"ז שלא נגמר הדין. דיני נפשות שאני דמחזירים אחר זכות ובודקים בדרישות וחקירות ורחוק היה שיהרג אדם בסנהדרין ובעי התראה משא"כ בקנס וממון דודאי דכל היכי דחייב ממון מדינא מקרי גברא בר חיובא. וגדולה מזו אמרינן הכא דמשלמין דמי עין לעבד אף דהעבד לא היה יכול להוציא דמי עינו אלא אא"כ תפס כמבואר בפ"ד מהל' חו"מ. ועיין בהשגות א"כ חשבינן לגברא בר חיובא אף דלא היה זוכה אלא בתפיסה ודו"ק

דף פד ע"ב אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו בממונא ולא בקנסא. ופריך אדם באדם דממונא הוא נעבד שליחותייהו. ומשני כי קא עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכו' ומסיק דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכו'. מקשין מכאן על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ה מהל' חו"מ שהחובל שהודה מעצמו פטור מן הנזק והצער וחייב בשבת וריפוי ובושת ע"פ עצמו וכו' ולמה משלם ג' דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והריפוי ממון ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו וכו'. ואיך כתב רבינו דנזק וצער קנסא הוא דהא הכא אמרינן דאדם באדם ממונא הוא. ותירץ המ"מ דהא דקאמר הכא דממונא הוא קאי על שאר דברים שהם ממון לדברי רבינו. אך באמת זה אי אפשר לומר למה שכתב רבינו פ"ה מהל' סנהדרין דריפוי ושבת דנים בח"ל ובושת הא כתב רבינו דקנס הוא וא"כ ע"כ הא דקאמר הגמרא הכא דממונא הוא ואין דנים בח"ל מטעם דלא שכיחא ע"כ לא קאי אלא אנזק לדברי רבינו. ועוד השיג המ"מ על רבינו דכן לעיל (דף ד':) אמרינן דר' אושעיא דתני י"ג אבות נזיקין ובכללן ה' דברים דבממונא קמיירי ולא בקנסא. וכן פסק רבינו בהל' נערה דמשלם פגם ע"פ עצמו והיינו נזק. וכן כתב בפ"ה מהל' סנהדרין דפגם ובושת וכופר משלם ע"פ עצמו. וכן כתב שם בהל' י"א דבהמה שהזיקה את האדם אין גובין דייני ח"ל מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא כתב דקנס הוא. והנראה בזה דס"ל לרבינו דכל מידי דלית ביה חסרון כיס מקרי קנס וע"כ לא מבעיא באותן מומים והזיקות דלא בטלו ממלאכתו כגון קטע ראש אזנו או ראש נחיריה ושינו וכיוצא בזה אלא דשמין אותו כעבד כנעני דהלוקח נותן עיניו ביפיו וסבר רבינו דקנס הוא דהא אינו עומד למכור בעבד כנעני ולא אפחתיה מידי אלא אפי' חסר בו אבר שביטלו ממלאכתו כגון קטע ידו או רגלו וכיוצא בזה אך כיון שכתב רבינו דגובין השבת בלא נזק אם כן ודאי דנותן השבת מאדם בריא וכיון דישלם לו השבת דכל ימי חייו לא נשאר בנזק אלא דמים היתירים דשמין אותו כעבד ואמרינן דקנס הוא דאינו עומד למכור בעבד כנעני ואין דמים לבן חורין. והא דמשמע מהסוגיא דלעיל (דף ד':) דה' דברים ממונא הוא היינו בעבד כולם ממונא הוא ובבן חורין איכא מינייהו דממונא הוה ואיכא מינייהו דהוה קנסא. וכן הא דמסיק הכא דאין דנים אותם בחו"ל משום דלא שכיח היינו משום עבד הוצרך לומר הטעם הזה דממונא הוא. אבל פגם דאנוסה היה שפיר ממונא אף דהיא כנגד נזק דנזקין לא דמי ליה דהא אפחתה מכספה לענין מכירה וכן לענין קדושין. ואף דלא נוכל לשום הפגם דקדושין דפעמים ישיא בתו לאדם זול ויקבל הרבה ולפעמים ישיא אותה לחשוב ויתן עוד ממון ועל כן שמוה כשפחה דזה ודאי הפחיתו וע"כ ממונא הוה

ונראה דרבינו אזיל בזה לטעמיה שכתב פ"י מהל' נ"מ הל' י"ד נ"ל שהתם שהמית עבד שלא בכוונה אע"פ שהוא פטור מקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה משלם חצי דמי העבד או השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו ומשמע מדבריו דבן חורין אין לו דמים. והשיגו עליו מהסוגיא (דף מ"ד) דקאמר שם רבה דאף לבן חורין אית דמים. ועיין