באר מים חיים (נוסינזון) צב

דף נ"ו ע"ב אמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. מעמיד פשיטא. ומשני לא צריכה דקם לה באפה. א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן וליסטים נמי דהכישוה. ופרשו המפרשים אבל קם לה באפה פטור. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו חייב לשלם מה שהזיק וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל וכתב וכ"ש קם לה באפה. ותמה עליו המ"מ מאי כ"ש אדרבה קם לה באפה גרמא הוא ופטור וכן כתב בעצמו בפירושיו וכן מוכח מהגמ' ופשוט ע"ש. ונראה מהמ"מ דמפרש המעמיד דהיינו שאוחז הבהמה ומעמידה על הפירות וע"כ כתב דחייב נמי ברה"ר והנראה בזה דהראב"ד קאי על דין דלעיל דכתב רבינו הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה חייב וע"ז מקשה דכ"ש קם לה באפה דקם לה באפה ההיזק מבורר יותר מהפורץ גדר וכיון דבגמ' פטרינן קם לה באפה א"כ כ"ש הפורץ גדר. והשגה זאת שייכא עם השגה דלעיל דמשיג על ההיא דהפורץ גדר וע"פ טעות נתחלקה לשתים: והנראה בזה דמעמיד דרבינו הרמב"ם ז"ל באמת היינו קם לה באפה דלא גרע מהפורץ גדר. ולא קשה עליו מהסוגיא דטעמא דרבינו בזה דס"ל דהפורץ גדר וכן קם לה באפה חייב משום דיני דגרמי כיון דנתכוון להזיק כמו שכתב רבינו בתשובתו עיין במ"מ על ההיא דהפורץ גדר. והא דאמר ליה אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן אליבא דרבה קאמר דבעל מימרא דהמעמיד הוא דלא דאין דיני דגרמי. ולדידיה ע"כ האי המעמיד היינו דהכישה

והחיוב דהכישה התוס' כתבו דמיירי שמכוון לגוזלה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל אין נראה כן. והנראה דהחיוב בזה דכיון שהכישה והוציאה מבית בעליה נתחייב דנקטה ניגרי ברייתא ומקרי ושילח את בעירו דלא בעינן קנין בנזקין כמו שכתבו התוס' על ההיא דהמעמיד. וכן אמרינן באבידה כיון דהכישה נתחייב בהשבתה וה"נ כיון דהכישה נתחייב בשמירת נזקיה. וא"כ בזה ודאי לא חייב ברשות הרבים דלא עדיף מבהמה שלו. ותמיהני על הרמ"א בסי' שצ"ד דנראה מדבריו דבהכישה מחייב ברשות הרבים. ובאמת המ"מ לא כתב זה אלא במעמיד דהיינו שאחז הבהמה והעמידה על קמת חבירו דהוה כמזיק בידים וכאשו. וכן הרשב"א שכתב כהמ"מ כתב באופן שאחז הבהמה והעמידה על קמת חבירו עיין בלשונו בש"מ. ואף זה צ"ע דמ"ש מהמשסה כלבו של חבירו בחבירו. ובאמת מדברי רבינו שהביאה בהלכות שן משמע דחיובו משום שן וכן כתבו התוס' דהמעמיד חייב משום ושילח את בעירו ודחו הסברה דאשו הוא. וע"כ ניחא דלא דמי להמשסה דהתם קרן הוא ומחויב רק בעל השור אבל הכא מחויב משום ושילח את, בעירו אבל בהכישה והלכה לקמת חבירו כ"ע מודים דלא עדיפה מבהמת עצמו ובעינן דיבער בשדה אחר אבל ברשות הרבים פטור ודו"ק

דף ס' ע"א ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור ועיין בתוס' ופריך אמאי ולהוי כזורה ורוח מסייעתו. אמר אביי הב"ע כגון שליבה מצד אחד ולבתה הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שלבה ברוח מצויה ולבתה הרוח ברוח שאינה מצויה וכו'. רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פי"ד מהל' נ"מ הל' ז' ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו והשיגו עליו דהוא כנגד הסוגיא. והרי"ף ז"ל פסק כרב אשי בבבא בתרא ורבינו בעצמו כתב בפי"א מהל' שכנים אף על פי שהוא חייב להרחיק אם הוליכה הרוח המצויה את המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייעו אותו ואין נזק זה בא מכחו. והיינו כרב אשי דמזה מוכיח הרי"ף שם בב"ב דהלכה דפטור מלשלם ואיך מזכה שטרא לבי תרי. והנראה בזה לדעת רבינו דמפרש הא דקאמר אם יש בלבויו כדי ללבות פי' דנתכוון ועשה כדי ללבות ולעשות אש חייב משום דיני דגרמי ודיני דגרמי אין מחוייב לדעת רבינו אלא במתכוון כדבארתי. ואם לאו דלא התכוון ללבות לעשות אש אלא עשה כמתעסק בעלמא ולהחם פטור דבלא כוונה פטור בגרמי. ופריך להוי כזורה ורוח מסייעתו פי' דלחייב משום אש כמו בשבת דחשיב מעשה ואף בלא נתכוון להזיק דלאו גרמי הוא אלא מעשה אש קעביד. ומשני רב אשי דנזקים לא דמי לשבת ולא הוה אלא גרמא ואין מחוייב אלא בנתכוון ודו"ק

דף ס"ב ע"א א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן. א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אר"ה תלוה וזבין זביניה זבינא. ומשני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ועיין בתוס' שכתבו דחמסן דיהיב דמי אף דשקל בע"כ אינו פסול אלא מדרבנן דלא תחמוד וחמסן דקרא היינו בדלא יהיב דמי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' גזילה דהחומד דבר של חבירו שאפשר לו שיקנהו ממנו והפציר עליו ברעים עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים עובר בלא תחמוד. והיינו ע"כ בדאמר רוצה אני דהא לא אנסוהו אלא הפציר. ועיין בל"מ פ"י מהל' מכירה שהקשה דהא לדעת רבינו אף דעבר אלא תחמוד בכ"ז מקחו קיים דהא בדר"ה תלוהו וזבין דזביניה זבינא עבר בלא תחמוד לדעת רבינו ז"ל ואם כן מאי מקשה הכא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אר"ה תלוה וזבין דזביניה זבינא ומאי קושיא שאע"פ שהוא חמסן ועבר על לאו מקחו קיים כמו שהוא האמת בלא תחמוד. והנראה בזה דהנה הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' עדות פסק דחמסן פסול מדרבנן ודוקא בדאנס ולקח בע"כ שלא ברצון הבעלים. והנה הא דלא מפסיל משום לא תחמוד עיין בב"ש באה"ע סי' כ"ח משום כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כדאמרינן בבבא מציעא לא מפסיל כמו שכתב רבינו פי"ב מהל' עדות דבעבר עבירה שלא פשט איסורו צריכים להזהירו וכעובדא דהני קבוראי בסנהדרין (דף כ"ו). והנראה דהא דפסלוהו מדרבנן היכי דלקח בע"כ ובדלא אמר רוצה אני היינו משום שחייב ממון דהא צריך להשיב המקח. וע"כ פריך הכא כיון דאמר ר"ה תלוהו וזבין זביניה זבינא ואם כן למה פסלוהו כיון דלא מחויב ממון דאין צריך להשיב המקח ומשום דעבר אלאו דלא תחמוד לא מפסל כדבארתי. וע"ז תירץ דהא דר"ה היינו בנתרצו הבעלים והא דפסלו חמסן היינו בלא נתרצו הבעלים דאז צריך להשיב המקח

ועוד כתב רבינו שם דאין לוקין אלאו דלא תחמוד מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו הזה עד שיקח החפץ שחמד ותמהו עליו כיון דבעי שילקח החפץ למה כתב שאין בו מעשה והנראה בזה דרבינו ס"ל דעבר בלאו הזה אף היכא דאחרים הרעים אשר הפציר לקחו עבורו כמו מעשה דנבות ואחאב. והלקיחה דבעינן הוא רק שיגמר מעשיו הרעים דבענין אחר לא מקרי חימוד כמו שהביא מהפסוק לא תחמוד כסף וזהב וגו' ולקחת לך. אבל עיקר החטא על מחשבתו הרעה ויכול להתקיים בלא מעשה כדבארתי ואף דעכשיו עשה מעשה כיון דיכול לעבור אף בלא מעשה א"כ עיקר החטא אין תלוי במעשה. כמו שאמר בעדים זוממין שישנם באין עיין בהרי"ף פ' ארבע מיתות אף דעכשיו דברו בפיהם והלכו ברגליהם עיקר החטא יכול להתקיים בלא מעשה וא"כ לא הקפידה התורה על המעשה. וה"נ העברת הלאו תבא רק על מחשבתו הרע אך בעינן שיפיק זממו הרע: