באר מים חיים (נוסינזון) צא

הוא נוטל שנשתעבד לו ואינו חייב עד שימסור לו דליו דאז הוה כקיבל עליו לכסתו ודו"ק

דף נ"ג ע"א נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו מקול הכריה פטור אמר רב לפניו פניו ממש ופרש"י על פניו נפל ומת מתוך הבל לאחריו אחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. ושמואל אמר בבור בין לפניו ובין לאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו אלא ה"ד לאחריו וכו' דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור וכו'. תני רב חנניה לסייועי לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו פטור וזה וזה בבור. אמר מר נפל לפניו מקול הכריה חייב. ופריך ואמאי נימא כורה גרם לו. ומשני רב שימי ב"א דהא מני ר' נתן היא דאמר בעל הבור היזיקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פי"ב מהל' נ"מ הל' י"ח היה חופר בבור ונפלה הבהמה בתוך הבור מקול החפירה ומתה אם נפלה מלפניה חייב מאחריה כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור ונפלה ומתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה נפלה לפניה מקול החפירה חוץ לבור ומתה אין ב"ד מחייבים אותו ואם תפס הניזק אין מוציאים מידו ואם נפלה לאחוריה חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור. ועיין בהמפרשים שנשארו בתימה בפי' דברי רבינו. והנראה בזה לדעת רבינו דמפרש דהא דמשני לשמואל כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור היינו שנרתע לאחוריו ונפל ונתגלגל מחוץ לבור לתוך הבור. והיינו דחזר על עקיבו לאחור ונפל דקאמר רבינו משום דחשוב כאנוס דדוקא דרך הלוכה חייבתו תורה והיינו ונפל עד שיפול דרך נפילה ולא בחזרה לאחור דאין דרך בעלי חיים לחזור לאחוריו אל מקום סכנה משום בעיתותא אלא טבען לברוח להלן וחשוב כאנוס יזה מוכרח באמת לפרש דמיירי במתה בתוך הבור דאי כפרש"י דמתה חוץ לבור תיפוק ליה דאין כאן י' טפחים. ועוד אי במתה חוץ לבור תקשי קושית הגמ' דנימא כורה גרם ואיך ס"ד לחיובי בעל הבור בזה. והא דקאמר רב חנניה לסייועי לרב היינו דלישנא דברייתא מדוייק כרב אבל אף לשמואל לא הוה תיובתא דנוכל לתרץ כדאמרינן וע"כ לא קאמר תיובתא דשמואל. וקאמר עוד רבינו דאם נפלה לפניה חוץ לבור ומתה אין מחייבים אותו ואם תפס אין מוציאים מידו. והיינו דמספקא ליה אם מחייב הכורה במתה מחמת ביעתותא דדוקא במבעית אדם אמרינן דאיהו מבעית אנפשיה אבל לא בבהמה והיה ספיקא דדינא. ולקח זה מדפריך ונימא כורה גרם ליה ומשני דהא מני ר' נתן היא ומכאן מוכח דס"ל להגמ' דכורה הוה ספיקא דדינא דאי הוה כגרם בעלמא מדוע מוקי לה כר"נ ולא כרבנן דאטו אם נפלה מקול רעם וברק יפטור לרבנן. אלא ע"כ דמספקא ליה דכורה יתחייב ופריך ונימא כורה גרים כלומר ותפשוט דמחשיב כגרמא ויהיה פטור במבעית בהמה, ומשני דמני ר"נ היא פי' דבאמת ספיקא הוה וכיון דספיקא הוא ולא אפשר לאשתלומי מהכורה משתלם מבעל הבור כדר"נ ולא דמי לפרה מעוברת שנגחה וילדה ואין ידוע אם קודם שנגחה ילדה ופרה דחד וולד דחד דאמרינן לעיל המע"ה ולא אמרינן אם אי אפשר להשתלם מן הולד משתלם מן הפרה דהתם כיון דחד גופא הוא לא נוכל לאמר דכל אחד כוליה היזיקא עביד וא"כ כל אחד הזיק לפי חלקו וע"כ אין משלם בשביל חבירו וכן אמר ר' אבא לעיל (דף י"ג) דשלמים שהזיקו אין גובה מבשרם כנגד אימוריהם ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו ומסיק התם דאתיא אפי' כדר"נ משום דמי מצי אמר בשר אזיק אימורים לא אזיק. והיינו כדבארתי דלא דמי לשור ושור פסולי המוקדשים דהתם תרתי גופי ואמרינן כל אחד ואחד כוליה היזיקא עביד אבל הכא דחד גופא הוא לא נוכל לאמר כן ועיין במלחמות להרמב"ן ז"ל. והתוס' לא כתבו כן לעיל (דף מ"ו ע"ב) בד"ה גלית אדעתך וכו'. אבל לדברי רבינו ההכרח לחלק כאשר בארתי. והיינו כדעה הראשונה בסי' ת"י סעיף ל"ז. וכתב עוד רבינו אבל אם נפלה לאחוריה חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור. פי' החופר דבדברי רבינו מיירי דהחופר הוא בעל הבור. דק"ו הוא מדלעיל מנפלה לאחוריה ונתגלגל מחוץ לבור דאין דרכה להתבעת מאחוריה והיה כמו אונס ודו"ק

דף נ"ה ע"א שאל ר"ח בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב. ופרש"י גבי כיבוד אב דכתיב למען ייטב לך. ומסיק הואיל וסופן להשתבר ופריך וכי סופן להשתבר מאי הוה. אמר רב אשי ח"ו פסקה טובה מישראל. האגדה הזאת צריכה ביאור וכי קב"ה אשר הוא עילת כל העילות וסיבות כל הסיבות יחוש מסימנא. ועוד למה לא חש ללמען יאריכון ימיך דח"ו פסקה אריכת ימים מישראל. והנראה לתרץ ולבאר זה דהנה אמרינן ביבמות (דף ה') איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' דאם אמר לו אביו חלל את השבת דאל ישמע לו דכבוד ה' עדיף. ועוד דרשינן התם את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו אני ה' דאין בנין בית המקדש דוחה שבת. והקשו שם בתוס' מנלן דשבת עדיף מהמקדש ומכבוד אב ותירצו דשמירת שבת מעיד על הקב"ה שברא העולם. וקשה ע"ז הא קרבנות ועבודה דוחה שבת. ועוד תירצו משום דבמקדש וכיבוד אב כתיב מורא וע"ז כתיב אני ה' דמוראי למעלה ממוראכם. ואף זה דחוק דאף דמוראו למעלה ממוראם בכ"ז מנלן דשבת עדיפה דאדרבה כיון דכתיב מורא במקדש וכיבוד אב הם עדיפי משבת. והנראה בזה דפשטות ועיקר הדרשה הוא היינו דדרשינן דמצות שבת וכיבוד אב הוא לא למען תכלית האדם כאשר יעשו כל העמים יום מנוחה ועונג וגם הם יכבדו אבותיהם וזקניהם וע"ז קאמר אני ה' דלמען שמו נתן לכם השבת זכרון ליום ראשון כי הוא שבת וינפש וע"כ תהיה המנוחה לא לענג של הוללות אלא שיהיה נחת רוח להבורא יתברך. וכן מצות כבוד אב הוא למען שמו יתברך דדתנו ואמונתנו תבדל מכל העמים אשר יספרו איש מפי איש מאיזה עם איזה ספור נפלא לא כן מוסדי אמונתנו כי אנחנו קבלנו מאבותינו אשר להם נעשה בפועל ניסים ותשועות נוראות וכולם ראו בפועל מעשה ה' וקבלו עליהם עבור זה לזכרון מצוות רבות והם הורישו זה לבניהם אשר בטח לא הורישו להם דברים כוזבים ולא הכבידו עליהם במצות רבות כהנה אם לא אשר ראו מעשה ה'. וזהו שנאמר כבד את אביך למען ייטב לך היינו למען אשר מלמדך דברים אמיתים וטובים ולמען יאריכון ימיך שיביאוך לעולם שכולו ארוך והיינו דשינה בלשון דלמען ייטב לך כתוב בלשון יחיד דהיינו דהאב לבדו מלמדו תורה. ומיסוד הזה ממילא נפקא דאם אמר לו אביו חלל את השבת דאל ישמע לו דכל העיקר לא צונו לכבד את האב בעבור כי מלמדו לשמור את דרך ה' אבל לא אם מלמדו לבעוט. וכן במקדש אמרינן דמורא אשר צונו במקדש דלא ממקדש תיראו כמו אשר יאמרו כל העמים כי כח אלקות תשרה על האבנים. אלא אנחנו מאמינים כי האבנים האלה הם דומם ואין בהם שום יתרון מכל אבנים אלא דנירא מהמקדש ממי אשר צונו ע"ז ונכבד המקום בעבור כי הוא מקום מוכן לעבדתו ובעבור שמו יתברך. ומזה ילפינן כיון דכתיב בשבת ובמקדש אני ה' בשוה ובתרווייהו אנחנו מקיימים תכלית אחד וע"כ שב ואל תעשה עדיף ולמה נאמר דבנין בית המקדש תדחה שבת. ובזה ניחא דקאמר דלא כתב למען ייטב לך בלוחות הראשונות דסופן להשתבר פי' דגלוי לפניו דסופן לחטוא וישתברו הלוחות ואיך יכתוב למען ייטב לך דמצוה על כבוד דמובטח הוא דילמדו לבניהם דרך ה' הא גלוי לפניו דסופן לחטוא ואבות לא אמון בהם וא"כ יהא נראה ח"ו דהקב"ה לא ידע העתידות. והיינו דקאמר דהאי טובה ח"ו הא פסקה מישראל ואיך יכתוב למען ייטב לך דמשמע דמובטח דייטיבו ודו"ק: